אזרחות

בשיעורי "אזרחות" אפילו המורים היותר מיומנים והיותר מזוהים עם הוראת "אזרחות, כשליחות חינוכית", אינם יכולים להתמודד עם שיעורי האזרחות שמעבירה מערכת הבחירות. כל הארץ היא סדנה תוססת של אזרחות קורסת. זה מתחיל באזרח שאיננו אזרח יותר אלא חומר בעירה שיועצי תקשורת משליכים לתוך תנורי האפייה של מפלגות ששכרו את שירותיהן. השם היחיד שיש במערכת בחירות לאזרח הוא זה שמופיע ברשימות של פוקדים, או של ועדות הקלפי, וגם זה נמחק מיד אחר שהמצביע שלשל את המעטפה שלו והגשים בזה את ייעודו בחיים.

מכאן ואילך הוא גם נדרש לסבול מאמנזיה. לשכוח מה שהבטיחו לו כשמשכו אותו להבעיר תנור זה או אחר. הכל. שלום או מלחמה. נקם או נחמה. דירה, תחבורה, פתרון למיטה במסדרון, לסולידריות במדרון, לחינוך חינם מרקיע שחקים, למדינה בפקקים. בשיעורים לאזרחות יושב האזרח הצעיר של מחר, ושומע או לא שומע דברים שאומרים לו והוא אומר לנפשו, אם הוא מקשיב, כי מספרים לו אגדות. בחיים הוא לומד כי אזרחות נמדדת על-פי כוח ההרס של יריב לדעה. שהיא יעילה אם היא הולכת וסכין בין שיניה, ועורפת ראשים של אחרים ומגלגלת מי שלא נערף בבוץ ובועטת בו או כבוגד, או כשוטה, ומפשיטה אותו לעין כל משפיותו.

התלמיד והתלמידה המביטים במוריהם המסורים והמיומנים, המרביצים את תורתם התלושה מן המציאות ברחמים, יודעים כי האזרחות הוויראלית, התוססת, ההורסת, היא אזרחות בה האידיאל הוא לנצח, להכניע, להקדים, כי מנהיגי ציבור נמדדים על-פי יכולתם להכות שוק על ירך את כל מי שניצב אל מולם, כי בחירות הן לעולם לא על דרך - אלא על מי הולך בראש תהא הדרך אשר תהיה. בכיתה מתנהל שיעור על מהות הדמוקרטיה, על הפרדת הרשויות, על זכויות אדם, על חופש העיתונות, על כבוד המוסדות השלטוניים, על הדין ועל הצדק ועל היושרה, ועל הערפל המכסה את הביטוי השגור עד אין די "ערכים", אבל בחיים כמות שהם, באזרחות כפי שהיא משתוללת בחמדה פזרנית ברחובות, במסכי הטלוויזיה, בציוצים, בטוקבקים, בפנלים בהם אנשים שהוזמנו להשתתף כי הם מכובדים מטיחים איש ברעהו ואישה ברעותה צעקות מחרישות, עלבונות וירטואליים, האשמות מלוקטות מיריד השווא והבלוף.

הדיסוננס בין השיעור לבין מה שנלמד הלכה למעשה בחיים כמות שהם, הוא קטלני. השיעור הופך לפרסה. יותר מזה. הוא מזיק. הוא מעין גילוי דעת כי מתוך ייאוש מן האזרחות לא נשאר אלא ללמוד אותה כמו שלומדים כשפה עתיקה, שכבר מתה, שלא מדברים אותה, שהיא מה שהייתה כשכלים היו שלמים ועכשיו בתרבות שוקקת של כלים שבורים היא עומדת כדי להזכיר למתבוננים בה כי הכל הבל.

וכשמסע הבחירות ייגמר, ויהיו מנצחים, ויהיו מובסים, ויתהוו גושים, ויתחיל משא-ומתן בו יסחרו על הכל בעבור הכל, יישכח האזרח אפילו כחומר בעירה. הוא לא יהיה. לא יעסקו בו. יישרו, יכופפו, יישבעו, יבטלו שבועות, ויעמידו בראש סדרי העדיפויות הערכי של הציבור את ערך הקואליציה, ויקראו לה שלטון, אף על-פי שהיא לא תהיה אלא חלוקת השלטון בין תקיפים ביחס המעניקים הרבה לקטנים ביחס הנוטלים הרבה, וישראל כמדינת הבעיות הלא פתורות, תשתק את עצמה שוב מלפתור, כי קואליציה זה הכל חוץ מאשר קבלת הכרעות פותרות.

ועם כל אלה, ולמרות כל אלה, אל ייוואשו המורים לאזרחות מללמד את נערינו ונערותינו אזרחות מה היא צריכה להיות. רבים וטובים מבני התשחורת, רואים עצמם כנפגעים על-ידי מורי ההלכה של האזרחות כפי שהיא מתרוצצת ברחובות. רבים נעלבים. רבים אומרים לליבם, כי הם היו רוצים שזה יהיה אחרת, שיכבדו אותם, שיתייחסו אליהם כאל דמוקרטים של המחר. שלא ישתמשו בהם. שלא יראו בהם כלים במשחק. שלא יתנו לעצמם לגלוש כבר עכשיו לציניות. בעבור אלה, בעבורם, היכנסו לכיתות והצילו את שמה הטוב של האזרחות, גם אם היא מדוקרת בחוצות. אחרי הכל, יכול להיות שהמיאוס יהיה כל כך גדול שיקומו עליו, שיחזרו לכיתה לשאול, מורי, מורתי, עכשיו שהכל נראה כל מרוסק, אמרו לי אזרחות מה היא... אמרו על כן, זאת התקווה.