על הנשמע ועל הלא נשמע

אני מכבד את הרב אבינר. הוא היה אחד מחניכיי במחנה התורני של בני עקיבא, בנות ובנים, צרפת, צעיר בעל השכלה כללית רחבה ומפתיעה, ער מאוד אינטלקטואלית, בעל חוש הומור מושחז שרוי בתרבותה של צרפת, נפשו יוצאת לארץ ישראל ולתורת ישראל. באחד הימים, בשעה שנשאתי דברים בבית אל בא לכבדני אני והזכיר כי שמע ממני שיעור על פחד וחרדה של קירקגור, ובנוסף גם פצח בשיר של אחד משירי הנעורים שהבאתי עמי ממאגר שירי הנעורים בהם התענגו צעירי תנועות הנוער סביב למדורות או סתם בצוותא של הסניפים. עלייתו ארצה הייתה עלייה חלוצית גם בהיבט התורני גם בהיבט החברתי, היה רבה של קבוצת לביא.

אבל, ככל שאני מכבדו מאוד אינני ירא להיות מבודל ממשנתו ההשקפתית והרבנית, מן הנוסח ההלכתי שהוא מטפח, ממעורבותו הסוחפת במעשה הפוליטי. איני חולק עליו ברבים, כפי שאינני חולק על רבנים ברבים מכל מקום אלא במה שאני אומר כשלעצמו, לא בפולמוס, אלא בהרצאת דברים.

וגם זאת הפעם לא אבוא לחלוק בפומבי עם הרב אבינר אבל ארצה לומר באורח שיש בו מידה של כלל כי טוב להיזכר במאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כן מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע". זה מאמר ברוך תבונות. דבר שאינו נשמע הוא דבר שאוזנו של אדם שומעת, אבל דעתו אינה יכולה לקבל. לא מפני שהדבר מקומם אותו. אלא מפני שהוא בלתי סביר במציאות החוויה, בריאלייה, בקיום.

המציאות היא אנשים ונשים, אזרחים הגונים ומכובדים, שווי מעמד וזכויות, באקלים של קדמה טכנולוגית, של הפתיחות המדעית, של פריסת ההתמקצעות, של האומנויות כולן, של השירות הציבורי בשלום ובמלחמות לא עלינו, וכמובן במוסדות בהם מכריעים הכרעות הקובעות גורלות בכל מישורי החיים, המשפטיים והנבחרים, אנשים ונשים יחדיו, עד שהאומר - אפילו הוא בוטח באמירתו והיא מגובה לדידו במסורת ההלכתית - שאין מקומן של נשים בפוליטיקה אומר דבר שאינו נשמע, ועובר על המצווה לא לומר אותו.

בעידן של 'אין חוכמתן של נשים אלא בפלך', היו דבריו של כבוד הרב אבינר נשמעים. העידן הזה הוא ארכאולוגי. הוא לא נשמע היום. כשם שאי-אפשר לו לאדם לשוב לחיות בין כותלי חפירות אף על-פי תחילתן בימי המלכים, כן אי-אפשר לו, פשוט אי-אפשר לו שעידן נשים רק בפלך יישמע. ועל כן, למה? למי זה מוסיף? את מי זה מחכים? את מי זה מקרב?

סלח לי ידידי כבוד הרב אבינר על שאני כך כותב. לא להתפלמס. רק כדי לכבד.