פֻּלְחָן הָאִישִׁיּוּת

אַף נָבִיא כְּמֹשׁה מֵלָתֵּת דִּין לֹא נֶחֱלַץ

לֹא הוֹעִיל לוֹ מַעֲמָדוֹ אַף כִּי הָיָה נֶעֱרַץ

לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ מַנְהִיג נֶעֱנַשׁ עַל מָה בְֹכַךְ

כִּי הֵפֵר דְּבַר אֱלֹהִים וְחֶטְאוֹ לֹא נִסְלַח זֶה גָּם מַּנְהִיג אֲשֶׁר עִם הָאֵל שַׂח

תּוֹרַת הַמִּדּוֹת מְחַיֶּבֶת קִיּוּם חוֹק וָסֶדֶר

לְלַמֵּד הָעָם לִנְהוֹג כִּבְנֵי אָדָם וְלֹא כֶּעֶדֶר

הֱוֶה מַנְהִיג וְגָם אַסְפַּקְלַרְיָה לִבְנֵי הָעָם

רְחַק מְחֵטְא וְהֲוֶה מַאֲשִׁים וְלֹא נֶאֱשָׁם

שִׂים פֻּלְחָן הָאִישִׁיּוּת הַרְחֵק מִשָּם

מִדַּת הָעֹנֶשׁ גְּדוֹלָה מֵהַחֵטְא עָלָיו נֶעֱנַשׁ

כִּי נִקְיוֹן כַּפָּיִם חָלוּט מֵהַמַּנְהִיג נִדְרַשׁ

אַף כִּי מֹשֶׁה לֹא רָצָה לְקַבֵּל הַנְהָגַת עַם

עַל דַּפֵּי הַהַסִטוֹרְיָה תְּהִלָּה רַבָּה רָשַׁם

וְשִׁלֵּם עַל הֲפָרַת צַו וּבְגִינוֹ נֶאֱשַׁם


מנהיגות בעלת איכות

היציאה ממצרים והצעידה במדבר מגיעה לראשית קיצה בתום ארבעים שנות נדידה ממקום אחד אל מקום אחר בהנהגת משה כנביא והנהגת אהרן ככהן גדול. בעוד המנהיגות בעלת איכות, העם לא היה כך. בפרשה זו העם מגיע אל גבול הארץ המובטחת אל ארץ כנען, אניו אינם אלה שיצאו ממצרים, למרות שנאמר: ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו (כב/א). ברם אלה שהגיעו היו הדור השני של יוצאי מצרים, כי יוצאי מצרים התאוננו והתלוננו ושכחו את אשר עשה ה' להם בהוציאו אותם מעבדות לחרות, הם הגזימו במרים ובכפיות טובה שלהם. בפרשת שלח לך כשנתיים אחרי היציאה ממצרים, גזר הקב"ה שיוצאי מצרים לא יכנסו לארץ המובטחת וכך נאמר: ...חי אני נאום ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם" במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם... אשר הלינותם עלי ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם (שלח לך יד/כח,כט,לב, לג, לד), ניכר מדברים אלה כי הקב"ה העניש את ישראל כי נהגו בכפיות טובה. זה אחד הדברים הבלתי נסלחים יותר מכל חטא אחר שחוטא אדם, לעתים חוטא מדעת ולעתים שלא מדעת. זה דומה למעילה באימון. בשלב זה גם מרים הנביאה מתה ותקבר שם מחוץ לארץ כנען, אך במותה גם יבשה באר מרים ממנה שתה העם וכאמור הלכה עם העם, ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמור ולו גוענ בגוע אחינו לפני ה' ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, ולמה הֶעֱלִיתֻנוּ ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה (כ/ב,ג,ד,ה). למרות דברים אלה משה ואהרן שוב גלו מנהיגיות ופנו אל כב' ה' לבקש שיתן לעם מים.

חטא משה שבעטיו נגזר עליו שלא להכנס עם העם לארץ

הכתוב כאן מבליט במיוחד משמעות הפרת צו או מצוה או חק והדין שיתן המפר אותם. ואין נפקא מנא אם מדובר במנהיג מקובל על אלוהים, ואדם רגיל. ראינו זאת במרים הנביאה אחות משה בדברה לשון הרע על משה שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה וכו'. והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה וגו'. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (בהעלותך יב/ז). מרים הנביאה נענשה: והנה מרים מצורעת כשלג (בהעלותך יב/י) ושוב חוזר הדבר כאשר משה ואהרון הקהילו את העדה, לספר לו את הפר את דבר ה' לעיני העם, בדברו אליהם: שמעו נא "המורים" ( מורים כלומר ממרים עקשנים סרבנים) הֲמִן הַסֶּלַע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים (לא דבר אליו) ויצאו מים רבית ותשת העדה ובעירם (כ/יא) הרמב"ם רואה את בכשלונו של משה שחטא כי נתגלה כאדם שיודע גם לכועס על העם, בכנותו את העם "מורים" או ממרים. נראה שמשה לא הבין לנפש העם שהיו צמאי-מדבר, זו היא דעת הרמב"ם שראה בכך פגם באישיותו של משה שלא הבין את נפש העם לפי המצב המתואר, לדעת הרמב"ם כעסו של משה לא היה הפעם במקומו כי העם סבל ולא מרד . הרמב'ם מבסס הנחתו זו על האימרה ש: הכעס הוא אם כל חטאת, כי הוא פוגע ביכולת השליטה בכוחות הנפש של האדם הכועס. אף על-פי כן לא נשללה ממשה הנבואה בהפירו דבר אלוהים בהכותו בסלע במקום לדבר אליו, אך הוא נענש באי כניסתו עם העם לארץ אשר אליה הנהיג את העם והוליכו במדבר ארבעים שנה. למרות שמשה נתגלה סבלני ודורש טוב לעמו, ועליו נאמר גם: "והאיש עֲנָו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (בהעלותך יב/ג).

אחרי מות מרים מתואר גם מות אהרן

אחרי שקראנו כי מרים מתה ומותה גרם בין היתר להתיבשות באר מרים והיה צמא בקרב העם, וכל אשר התרחש עקב כך כפי שנמר בפרק לעיל, מגיעים אל מקום הנקרא הֹר הָהָר שמשמעו: הַר על גבי הַר, שעליו נגזר נגזר על משה שלא יכנס לארץ בהגיע העם לגבול ארץ אדום שם גם יסיים אהרן את חייו. והליך מיתתו כולו נעשה על-ידי משה, שנאמר: קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אתם הר ההר, והפשט את הרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנ ואהרן יאסף ומת שם (כ/כז) וכך עשה משה. מות אהרן מתואר בחמש מלים: "וימת אהרן שם בראש ההר". כאן נקבע מנהג אבלות של 30 ימים. תאור מיתתם של אנשים רמים כאהרן ומרים תוארו בשורות אחדות בודדות זה אומר דורשני. בסוף ספר דברים אנו קוראים על מות משה שלגביו נאמר: ומקום קבורתו לא נודע. זה בא להזהירנו שלא לקדש מתים וקבריהם. לכן לא רק שלא הורחב תואר מותם של גדולי האמה, אלא גם מקום קבורתם לא נודע, זאת כדי שלא להפוך מקום קבורתם לעליה לרגל ולהפכם לִקְדּוֹשִים במשמעות השלילית של המלה, כמקשרים בין חיים עם אלוהים. דבר זה נעשה על-ידי הנצרות ומנוצל לרעה. הנצרות יצרה מחיצה בין האדם לבין אלוהיו, ורק באמצעות מתקשר ניתן לפנות אל האהים, ולהתודות בפני הכומר שייצג אותם בפני אלוהים. לכן נצטוינו: לא תלמד לעשות כתועבת הגוים... ושואל אוב וידעוני ודֹרֵש אל המתים (דברים יח/ט-יא). כי רק נשמת האדם שוכנת במרומים והגוף חוזר לאדמה ממנה נוצר. וכל המקדש קברים עושה דבר שתורת ישראל אוסרת אותו כפי שבטא זאת הרמב"ם.

אפרה של פרה נועדה מטהר טֻמְאָה באדם שנטמא

דבר פרה אדמה עורר תמיהות רבות ונדון בכל צורה של פרוש: פשט, דרש, רמז, וסוד ולא חדלו אנשי ההלכה והמדרש, לעסוק בכך. יען כי זה נראה נוגד כל הגיון, בְּלָקְחֶנוּ פרה שורפים אותה ובאפשרה מטהרים מטומאה. זו אחד מהמצוות המסתוריות שרש'י אמר עליהם: זאת חֻקָּה זה רְאֶה וְקַדֵּשׁ. חשיבות פרה אדמה נעד לטהר אדם לאחר מגע במת: אין צורך להכביר מלים על הצורך להיטהר, אבל דרך הטהרה דורשת חיבה, כי חשוב יותר לתת הדעת על טהרת הנפש מטהרת הגוף. על האדם להיטהר רוחנית לא פחות מגופנית די לסלק מִקִּרְבֶנוּ את הרפש שקנה לו שביתה בקרבנו, לרוב בגלל העדר חינוך. ההטהרות בגוף בהמה מתה מטמא יותר כאילו ומרים לחזק דרוש חזק ממנו ולרשע רשע ממנו כך לטמא טמא ממנו. בעניין זה נתגלתה תמיהה גדולה גם אצל הפרשנדתא הגדול רש"י שמשיב כמעט על כל שאלה שבתורה לעתים רחוקות מגיע לתיק"ו, ומשאיר את הפתרון לְתִשְׁבִּי, שהוא יתרץ קושיות, לכן רש"י אמר בעניין זה כך: "זאת חקת התורה", אשר עליך לקימה בין אם היא מובנת לך ובין אם לאו. כי חֻקָּה שונה במהותה מ"חוק". כי חק ניתן לפרשו כך שתוכל לקימו לא כלשונו, למשל הענישה "עין תחת עין וכו'" אשר חז'ל גמרו אומר פרשוה במתן פיצוי כספי. ברם כשמדובר בחוקה עלינו לאמר: זה ראה וקדש גם אם המצוה לא נהירה דיה, כולל חוק. רש"י אומר עוד כי אומות העולם והשטן (שהשטן מניע אותם נגד ישראל), מציקים בדברים באמרם: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב לאמור זו חֻקָּה - גזרה מלפני הקב"ה.

כְּשֶׁבַאֲרָזִים נוֹפֶלֶת שַׁלְהֶבֶת וְזֶה לֹא רַק נָדִיר אֶלָּא דֵּי תַּדִּיר

צֵא וּרְאֶה לְאָן נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ וּמֵעֵינֶינוּ הַשֵּינָה צָרִיךְ לְהַדִּיר

עַל זֶה אַמְרוּ אִם זֶה בַאֲרָזִים לָמָּה נִתְמָה אָז עַל אֵזוֹבֵי הַקִּיר

יֶש וְזֶה נוֹטֵעַ וּבְאוּשִׁים בּוֹצֵר וְּכִי הַנּוֹהֵג כַּךְ כַּךְ יִקְצוֹר תַּדִּיר

על זֶה חֲכָמִים לִמְדּוּנוּ בְּנַחַת הֱיֶה צַדִּיק אַל תִּירַא וְאַל תֵּחַת

כִּי הָרָשָׁע יֶלֵךְִּ ַּ ְמפך אֶל פַּחַת וְהָהוּלֵךְ בְּתָמִים הוּא ירוֶה נַחַת

לְעִתִּים הַשֶּׁקֶר יָכוֹל לְהָמִית וְאִם לֹא הוּא אָסוֹן יָכוֹל לְהָמִיט

הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם חֲכָמִים גָּם הִזּהֲרוּ פֶן תּפִּילוּ עַל צַדִּיק אָשָׁם

הֱיוּ גָּם כַּאֶלֶּה שֶׁכַּךְ נַהֲגוּ כָּאן מִכֹּל דְּבָר שְׁטוּת הם עָשׂוּ עִנְיָן

זֹאת לָמַדְנוּ אֵיפֹא מֵהַפּרָשָׁה עַל אִי נוֹחוּת מְהוּמָה הִתְרַחֲשָׁה

זֶה פַּעֲמָיִם בַּיָּם וּפַעַם בְּמָרָה בָּעֶגֶל וּבַמְּרַגְלִים אֵין שׁוֹב כַּפָּרָה

אֵין סָפֵק עוֹד תִּטְהַר הָאֻמָּה לִכְשֶׁתִּמָּצֵא לְטָהֳרָה פָּרָה אֲדֻמָּה