כאשר מתבוננים במחול השדים סביב הטיפול הרפואי שניתן לשרון, קשה לדעת עד כמה המבקרים אכן פועלים בתום לב. לכל אדם ברור, שבין אם הטיפול קודם לאירוע האחרון ובמהלכו היה נכון, ובין אם היה שגוי, כעת לא הזמן לדון בכך.
אין זה רצוי כי רופאיו של שרון, שעל מומחיותם אין חולק, ינהלו את הטיפול בו תוך חשש מתמיד ממה שייכתב עליהם בעיתונים ויאמר עליהם בטלוויזיה למחרת היום. הדיון והפקת הלקחים בוודאי יכולים להמתין זמן מה, ובוודאי שאינם תורמים דבר לטיפול בראש הממשלה, ואף מזיקים לו.
ציבור הרופאים מתקומם על "הקלות" שבה אפשר לתבוע רופאים בשל רשלנות רפואית, ועקב טענות אלו אף מועלית על ידם הדרישה לצמצם מאד את אפשרויות התביעה, ולהפחית את סכומי הפיצויים. דרישות אלו נדחו לאחרונה, ובצדק, על-ידי וועדה מיוחדת שדנה בנושא.
הדיון בנושא הרשלנות הרפואית רווי בהצעות כיצד ניתן לצמצם את מספר התביעות נגד רופאים, ובין היתר הועלו הצעות נכונות לשיפור דרכי התקשורת בין חולים לרופאים, שכן הוכח שתקשורת טובה בין הרופא והמטופל מגדירה ציפיות סבירות, ומפחיתה מאד את הסיכוי לתביעות.
ניתן להעז ולהציע לציבור הרופאים עוד מספר הצעות, והן כולן בתחום יחסי האנוש. העצה הראשונה היא כל התורה על רגל אחת -מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
טעויות בתום לב הן חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי, והן קורות למומחים הגדולים ביותר. אין שום צורך להכלים פניו של איש ברבים, ודיון בטעויות רפואיות, נוקב ככול שיהיה, אפשר וצריך לבצע תוך שמירה על כבודם של כל המעורבים בנושא.
אין לי ספק, כי הרופאים שטיפלו בשרון, אף אם טעו - ואין בכוונתי אפילו להציע אפשרות כזו כעת - פעלו על-פי שיקול דעת מקצועי. אין לי גם ספק שההחלטות שהתקבלו, התקבלו תוך התייעצות עם מספר מומחים בעלי שם.
הצעה נוספת לציבור הרופאים: אל תמהרו לחרוץ דין ובמיוחד בפומבי, תמיד יש לשמוע את טענות כל הצדדים, לעיין בכל הראיות, ולשמוע את כל השיקולים בטרם חריצת משפט.
במקצועי אני נתקל פעמים רבות בחולים שהחליטו לתבוע תביעת רשלנות רפואית, אך ורק משום שרופא אחר מתח ביקורת בלתי מרוסנת על חברו. לא פעם אני נאלץ להבהיר לחולים שביקורת כזו אינה מבססת בהכרח עילת תביעה ממשית.
רפואה אינה מדע מדויק, כל דרך טיפולית מקובלת יש בה סיכונים, ומדע הרפואה אינו יכול למנוע התממשותם של סיכונים רבים. זו הסיבה להבחנה היסודית כל כך במשפט, והיא שטעות בשיקול דעת אינה זהה לרשלנות.
כדי להצביע על רשלנות יש להראות סטייה מפרקטיקה רפואית מקובלת. יש להבהיר כי גם חילוקי הדעות הנפוצים כל כך ברפואה, בדבר הדרך הטיפולית האופטימאלית, אינם מלמדים כי קיימת דרך טיפולית אחת, וכי דרכים אחרות אינן סבירות.
כל דיון בנושא הטיפול הרפואי חייב לצאת מנקודת מוצא של אוטונומיית הרצון של החולה. אנו שומעים כי הרופאים המטפלים בראש הממשלה היו חייבים להורות לו לרזות, לנוח ולהיות קרוב לבית החולים ולא לשהות בחווה.
גם כאן נראה שהרופאים המבקרים מתעלמים מדבר אחד קטן והוא רצונו של החולה עצמו, וכאשר החולה הוא ראש הממשלה בוודאי שהתעלמות כזו היא מוזרה. הרופאים חייבים לתת את ההמלצות הראויות ויותר מכך אינם יכולים לעשות.
חלק מהאחריות לטיפול הרפואי רובץ על החולה עצמו. אוטונומיית הרצון של החולה כוללת בתוכה את החופש של החולה לקבל על עצמו גם סיכונים מיותרים, או בלתי סבירים ורק במקרים קיצוניים ניתן לכפות עליו התנהגות רפואית הולמת.
ולבסוף, יש להתפלל כי הטיפול הרפואי שיינתן לראש הממשלה לא רק יציל את חייו, אלא ימנע ממנו לחיות את חייו ללא איכות חיים סבירה, כפי שקורה, למרבה הצער, לאחר אירועים מסוג זה.
לעיתים מתגנב חשד, כי דווקא ייחוסו של החולה ומעמדו אינם גורמים בהכרח לטיפול רפואי עדיף, שכן לשיקול הטיפולי נוסף החשש מביקורת, וכך חודרים להליך הטיפולי שיקולים זרים. זהו השלב שבו יש להחזיר לחולה ולמשפחתו את הזכות לפרטיות, גם אם הוא ראש הממשלה.
