ראש הממשלה יצא מהמשחק הפוליטי בנסיבות טרגיות. למרות ששרון כבר לא רלוונטי, שמענו בחדשות שבכוונת "קדימה", להשתמש בדמותו לקמפיין הבחירות שלה. הסיבה ברורה: ניצול ציני של אהבת ההמונים לאיש, שאך תמול שלשום, לא היה שנוא ממנו בפוליטיקה הישראלית.
אני מודה, זה מקומם אותי. מפני שהאהבה לשרון לא מגיעה לו. גם לא על-פי "תפריט הערכים" של השמאל. גם הם סולדים מבגידה בבוחרים, וגם הם מתעבים מנהיג מושחת, וגם הם פוחדים ממנהיג שרומס עקרונות דמוקרטיים. אלא שהצביעות הטבועה בהם, מאפשרת להם גמישות. הרהביליטציה שזכה שרון לקבל מעצבי דעת הקהל, מקורה במימוש האידיאולוגיה שלהם. הא ותו לא!
הבגידה בבוחרים היא מעשה מכוער, אסור, ומסוכן לדמוקרטיה. מפני שהוא מסרס את הסיסמא שאין דמוקרטית ממנה לאמור: "רוצה להשפיע- תצביע"! הוא הופך את מצע המפלגות לסתם נייר, והבטחות המנהיגים שוות כקליפת השום. אחרי ימי שרון, אזרחי ישראל איבדו שני דברים:
א) את האמון בפוליטיקאים (כל הסקרים מוכיחים זאת).
ב) את זכותם לרטון כלפי מנהיגים שהפרו התחייבות.
אחי משמאל. חשבו על הסיטואציה הבאה: מצנע נבחר לראשות הממשלה, ובחלוף חצי שנה מיום היבחרו היה מחליט ש"טובת העם" מחייבת עיבוי התנחלויות, והקמת חדשות. במקרה כזה, ברור שהשמאל היה מפתח כלפי מנהיגו שנאה עזה, ובצדק. המושג "טובת העם", איננו מתן זכות לבצע תפנית של מאה שמונים מעלות. אפילו לא הקלישאה השחוקה: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".
שרון, שהיה במצוקה בגין עננה פלילית שליוותה אותו, ידע- אם יעקור התנחלויות, וירסק את הליכוד, יזכה להגנת התקשורת. מעצבי דעת הקהל יעשו אותו "חצי אלוהים". וזה בדיוק מה שקרה. שרון לא חס על מצביעיו בגוש קטיף ובצפון השומרון, עלה עליהם עם בולדוזר, ואח"כ התפנה לרסק את הליכוד. בטרם שקע בתרדמת, הוא זכה לראות מה זה פולחן אישיות, ועמרי, זכה בחבר חדש- העיתונאי ארי שביט.
"גאון נדיב ואכזר". זהו התיאור שבחר אלי לנדאו לתאר את שרון, בראיון שנתן לארי שביט ("בארבע עיניים"/ערוץ הכנסת). גאון נדיב ואכזר. אז ככה, גאונות ראינו אצל האלוף שרון במלחמת יום הכיפורים, ועל כך, עם ישראל חייב לו תודה היסטורית. נדיבות לא ראינו, אבל אני בטוח שחברים שלו, ביניהם אלי לנדאו, חשו היטב בנדיבות שלו. על חשבון הציבור כמובן - אבל למה להיות קטנוניים. נשארנו עם "אכזר".
בלי התכונה הזו, שרון לא היה מכאיב כל כך לציבור שנשא אותו על גבו בתקופה שהיה "מצורע פוליטי". ואילו לא שנאו מעצבי דעת הקהל את המתנחלים, היו חושבים בדיוק כמוני: איש אכזר, שלא יודע לרחם על מיטיביו- אינו ראוי לרחמים.
אולי משהו דפוק אצלי, אבל אני מודה- אין בי שום חמלה כלפי האיש, ששוכב במצב "קשה אך יציב". המתנחלים הם האחים שלי. אני אוהב ומעריץ אותם. ולמרות אהבתי, הייתי מפיץ את תמיכתי בעקירתם, אילו ניצח עמרם מצנע. כדמוקרט, הייתי אומר לאחי: "זהו רצון הציבור". ואחי, שחונכו על הערך "אחרי רבים להטות", היו מרכינים את ראשם מול הדמוקרטיה, ומתפנים, תוך הבעת מחאה רכה ודמוקרטית.
הערצה לאיש כמו שרון, מצערת אותי. היא מוכיחה את חוסר האונים של האזרחים התמימים, מול מתקפה תקשורתית על התודעה שלהם. זוהי אותה תקשורת בולשביקית, שהגירה ים דמעות אחרי לכתו של "שמש העמים". עכשיו יש לנו "עמוד אש" חדש, שאולמרט הבטיח: "לאורו נלך".
יש שמסבירים את המעבר שלנו משרון לאולמרט במילים "מהפח, אל הפחת", אחרים יגידו "מדחי אל דחי". אני מעדיף את התיאור הזה: מ"שמש העמים", ל"שמש התמימים". עוד הוכחה ש: כנראה משהו דפוק אצלי.
