חוסר תום לב מהותי

רכבה של אורלי ראובן נגנב מחנייה באזור התעשייה בחולון.

את הרכב החנה שם בעלה בהגיעו למקום עבודתו הסמוך. הבעל הוא גם זה שגילה כי הרכב נעלם מהחנייה, כששב לאסוף אותו בסוף יום העבודה. הרכב בוטח בחברת הביטוח עילית.

את בכלל לא הבעלים היחיד של הרכב, נזפה עילית באורלי, מתוך דאגה לזכויות בעלה. אכן הרכב רשום רק על-שמך, אבל שכחת שיש לך בעל וגם לו מגיעות זכויות ברכב. בנוסף, את או בעלך הפקרתם את הרכב עם המפתחות בפנים. מעבר לכך, את או בעלך גרמתם לנטרול מערכות המיגון. מעל כל אלה, בעלך חתם על הסכם פוליגרף אך הוא מסרב לעבור את בדיקת הפוליגרף.

בקיצור, סיימה עילית, איני חייבת דבר.

השופטת דליה אבי גיא, מבית משפט השלום בתל אביב, דנה בטענותיה של עילית ופרמה אותן אחת לאחת.

בכל הנוגע לטענת הבעלות, אין מחלוקת כי אורלי הינה אחד מבעלי הרכב. העובדה שלבן הזוג יש זכויות ברכב אף-על-פי שהוא לא רשום כבעלים, אינה שוללת את זיקתה של אורלי ברכב ואת זכותה לתבוע את חברת הביטוח.

באשר לטענה בדבר הפקרת הרכב, החוקר דותן שור, שמינתה עילית, אישר כי גירסת הבעל לגבי נסיבות הגניבה הייתה עקבית, כי אין הוא חושד בבעל, וכי אין רגליים לטענת עילית כאילו המפתחות הושארו ברכב, שהרי שני צרורות המפתחות נמסרו לחוקר.

אף טענת הפקרת הרכב בלילה בסמוך למוסך מרוחק תוך עצימת עיניים לסיכונים הקיימים, קובעת השופטת, מוטב היה אילו לא נטענה. הבעל בא לאסוף את הרכב בתום יום העבודה. הרכב לא הופקר למשך הלילה. כלל לא הוכח כי המקום בו חנה הרכב היה מקום נטוש.

אז מה רוצה עילית מאורלי, שנתנה אמון בעילית, כאשר רכשה אצלה פוליסת ביטוח?

כאמור, הבעל חתם על הסכמה בכתב לעבור בדיקת פוליגרף. מאוחר יותר התחרט וסירב לעבור את הבדיקה. עילית תלתה יהבה בסירובו של הבעל לקיים את הסכם הפוליגרף. "אני עילית מקפידה לקיים חוזים. שגם בעלך יקפיד".

אכן, חוזים יש לקיים, פוסקת השופטת אבי גיא. זהו כלל ברזל. אך עילית שמטה את החלק השני של הכלל. הכלל בשלמותו אומר כי חוזים יש לקיים בתום לב.

כאשר לחברת הביטוח אין חשד כלפי המבוטח שרכבו נגנב ולמרות זאת דורשת מן המבוטח להיבדק בפוליגרף, עצם הדרישה מהווה ניצול כוחה העודף של חברת הביטוח ויש בה כדי לקפח את המבוטח.

הסכם הפוליגרף שעליו הוחתם הבעל הינו דף משוכפל וסטנדרטי, אשר כל שיש להוסיף בו הם פרטי החותם. זהו חוזה אחיד מובהק.

כאשר מדובר בחוזה אחיד, לבית המשפט יש סמכות לבטל או לשנות את החוזה, אם יימצאו בו חלקים המקפחים את המבוטח. "המבחן, לצורך קביעה אם תניה היא מקפחת, הוא מבחן ההגינות והסבירות".

במקרה זה מצאה השופטת אבי גיא, כי מצד עילית אין לא הגינות ולא סבירות. "כאשר הוכח בפניי בצורה חד-משמעית, שלא היה לחברת הביטוח כל חשד בנוגע לאמינות גרסת אורלי ובעלה, בנוגע לנסיבות התרחשות האירוע, הרי שיש לראות בתניה, הקובעת שסירוב המבוטח לעבור את בדיקת הפוליגרף, תהווה ויתור על כל תביעותיו בגין האירוע - תניה מקפחת ועומדת גם בניגוד לחובת תום הלב בביצוע הסכם".

לנוכח התנהלותה של עילית, שהייתה, לדברי בית המשפט, "נגועה בחוסר תום לב מהותי", חויבה עילית בתשלום ערך הרכב בתוספת ריבית עונשית בשיעור כפול מהריבית הרגילה, וזאת בנוסף להוצאות המשפט הרגילות.

בשולי הדברים אנו מבקשים להעלות את תקוותנו כי בית המשפט יאסור כליל את השימוש בפוליגרף בתחום תביעות הביטוח.

לכל שופטי בית המשפט העליון דעה אחידה לגבי מכשיר הפוליגרף. לפיה "אין תוצאת הבדיקה מוכרת כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת".

הדעות בבית המשפט העליון נחלקו אך ורק בשאלה אם ראוי שבית המשפט ייתן תוקף להסכם הפוליגרף. יש שופטים הסבורים כי בעלי דין רשאים להסכים ביניהם כי בדיקת פוליגרף תכריע את הסכסוך ביניהם, כשם שהם רשאים להסכים כי הטלת מטבע תכריע את הסכסוך ביניהם. שופטים אחרים בדעה כי ענייני מהימנות מסורים אך ורק לשופט עצמו. זהו מבצרו ועוצם תפקידו. לכן אסור לשופט לתת תוקף מכריע להסכם פוליגרף. הסכם שכזה מפחית מערכו של השופט. בלשונו של השופט גבריאל בך: "בית משפט הופך כאן לחותמת גומי לגורם חיצוני בעל אמינות בלתי בטוחה וזאת בנקודה החשובה ביותר המסורה לשיקול דעתו הן על-פי החוק והן על-פי המסורת המשפטית. להסדר כזה, שאין בו פשרה אמיתית, אל-לו לבית המשפט לתת את ידו".

דברים אלה נכונים על אחת כמה וכמה בתחום הביטוח. לנפגע - המבוטח הזמן קריטי והוא מוכן לסכן הכול. אם יקבל את האמצעים לשיקומו כעבור שנים, כבר לא יהיה להם ערך. יש גם מבוטחים תמימים הסבורים מתוך בורות כי הפוליגרף הוא אכן מכונת אמת.

לעומת זאת, חברת ביטוח שיש בידיה ראיות בדבר חוסר מהימנות המבוטח לא תציע בדיקת פוליגרף. חברות הביטוח אינן תמימות ואינן בורות להשליך את יהבן על בדיקת פוליגרף שעלולה לקבוע כי המבוטח דובר אמת בעוד שבידן הוכחות כי הוא דובר שקר.

מתי חברות הביטוח מציעות הסכם פוליגרף? כאשר אין בידיהן כל ראיה בדבר חוסר מהימנות המבוטח. אז הן רק יכולות להרוויח מהעובדה שהמבוטח התמים ייכשל בפוליגרף ללא כל עוול בכפו. יש גם חברות ביטוח הדורשות בדיקת פוליגרף כמעט מכל מבוטח.

בנסיבות אלה, של חוסר שוויון משווע בין מצב המבוטח למצב חברת הביטוח, אין כל ספק כי הסכם פוליגרף אינו בא מתוך הסכמה אמיתית ללא לחץ וכי כל הסכם פוליגרף מקפח את המבוטח.

פסק הדין של השופטת דליה אבי גיא מדגיש בצורה ברורה וחדה דעה זו שהבענו כמה וכמה פעמים. לעילית לא הייתה כל ראייה על חוסר מהימנות המבוטחת. היא פשוט ניסתה להפיל אותה בפח הפוליגרף. טוב עשתה השופטת כאשר לא שימשה חותמת גומי, כלשון השופט גבריאל בך, לדבר פסול ובזוי.