עבד עברי או כנעני

תנאי הכרחי לחיותה של חברה, כל חברה, גם הקטנה ביותר ואפילו הגרעינית, הוא קיומה של מערכת חוקים המסדירה את היחסים בין חבריה. מערכת חוקים מוסכמת או כפויה, זה לא משנה; העיקר שהכללים יהיו ברורים לכולם.

האמור לעיל כל כך מובן מאליו, עד שלכאורה לא מובן מדוע צריך הריבונו של עולם להכתיב לנו באמצעות משה רבנו, סדרה של חוקים חברתיים. הרי כמו שכל חברה קובעת לעצמה את החוקים שלה, יכולנו גם אנחנו לעשות זאת, לא?!

עובדה היא שאצלנו במדינת היהודים, אפילו מתעקשים לעשות זאת; יש לנו בית מחוקקים, ויש אצלנו אנשים שפסגת השאיפות שלהם היא לכהן כמחוקקים בבית המחוקקים הישראלי. מדי פעם אפילו מתפרסמות סקירות אודות פעלם החקיקתי של נבחרינו המחוקקים, וכל המרבה ביוזמות חקיקה, הרי זה משובח.

מה לא טוב בשיטה הנוהגת אצלנו? מדוע הקב"ה מורה למשה רבנו: (שמות כ"א) א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם, ורש"י עוד מדגיש כי הַמִּשְׁפָּטִים האלה, גם הם נאמרו במעמד הר סיני? נשים נא לב לדיוק הלשון: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים; ו' החיבור כדי לומר שזהו המשך ופירוט לעשרת הדברות ששמענו כבר. דיוק נוסף: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אלה ולא אחרים. כלומר, מה שאנשים מחוקקים – פסול.

אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם; הציווי הוא למשה, שילמד אותנו את המשפטים; מה, בלעדיו לא נוכל ללמוד וליישם משפטים אלו? מעניין שגם הפסוק הבא, המשפט הראשון שלומדים, גם הוא פונה אל משה רבנו, בגוף שני יחיד:

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.
במשפטים הבאים, הניסוח הוא בגוף שלישי נסתר, ואז ברור שהכוונה לכל אחד מאיתנו; מדוע כאן הפניה היא למשה רבנו בלבד? וגם מדוע מתחילים את סדרת המשפטים בדיני עבד עברי?

(ראב"ע) כִּי תִקְנֶה, אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה, כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו; ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד.

כלומר, האבן עזרא מתקשה להסביר מדוע הפרשה פותחת בדיני עבד עברי; עם זאת הוא מציע הסבר, לאחר הקדמה בה הוא מדגיש את הענווה שאנו חייבים בה בבואנו לפרש את התורה. לדבריו, הפרשה מתחילה בדיני עבד עברי בגלל יחודיותו השלילית, היות האדם עבד לאדם כמוהו; לעומת זאת, כל הדינים הבאים בפרשה אח"כ, הנחת היסוד שלהם היא שאנחנו עבדים לרבש"ע.

ועדיין לא ברור מדוע הפניה היא אל משה ולא אל כל פרט מישראל, כביתר המצוות והמשפטים.

בחסידות מבואר כי פניה זו היא בדווקא; כאשר אתה, משה, תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי; והעבד העברי זה כל אחד ואחד מאתנו, שאמור להגיע למדרגת עבד ה' ע"י דבקותו במשה ובתורתו.

עניינו של משה הוא להחדיר בנו את המודעות כי ה' הוא האלוקים; להפוך את האמונה, שהיא עניין על שכלי, למודעות. לכן כינויו של משה הוא 'רעיא מהימנא' שפירושו 'הרועה הנאמן' וגם הרועה (ומפרנס) את האמונה.

שבת זו היא הסמוכה לחודש אדר ועל כן קוראים גם את פרשת שקלים, בספר תורה שני. מזכירים לעצמנו שצריכים לתת מחצית השקל כל אחד, כדי "לכפר על נפשותיכם" מחטא העגל. חטא העגל התחיל בזה שאמרו (שמות ל"ב) כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ:

הפרשה שלנו נאמרה כארבעים יום קודם חטא העגל, וכבר בפתיחה, בדיני עבד עברי, אומר הקב"ה כי קיום המשפטים מותנה בכך שמשה הוא אשר ישים אותם לפנינו, והוא אשר ידריך אותנו ויעניק לנו כוחות לקיים אותם כראוי.

חיצוניות או פנימיות?

את המלה לִפְנֵיהֶם מפרשים בחסידות 'לפנימיותם'; כאמור לעיל, שזה לא ישאר ברמת האמונה הבלתי מחייבת, אלא יהפוך למודעות בעזרתו האדיבה של משה. בלעדיו, זה לא אפשרי. אבל למה לא בעצם? מציאות חיינו בשנים האחרונות, כולל התחזית לעתיד, כמו מייתרת את התשובה לשאלה ששאלנו. הנה יש לנו חוקים שאמורים להיות מתאימים למאה העשרים ואחת, בשונה מאותם חוקים מיושנים של משה רבנו, שאותם אנו למדים בפרשת השבוע, ועל מרכבת החוקים המודרניים אנחנו דוהרים אל התהום, ועוד עושים זאת בגאון.

אחד המאפיינים הבולטים של ספר החוקים אצלנו, היא העובדה שמחוקקינו מנסים לכסות כל דבר בחוק. למעשה, לאזרח הפשוט נותרה רק האחריות הפלילית; על כל היתר, המדינה לקחה אחריות. אפילו על חינוך ילדיו, אין האדם אחראי במדינת היהודים. יש חוק חינוך חובה; כלומר, המדינה לקחה אחריות על חינוך הילדים עד גיל מסוים לפחות. להורים נותרה רק האחריות הפלילית; אבוי להם אם יעברו על חוק החינוך.

ועוד לא דיברנו על התערבותו של החוק בתחומים של אמונה ודרך חיים, כגון חוק הנישואין והגירושין, מיהו יהודי ועוד חוקים שעצם מציאותם בספר החוקים, מכריזה בקול גדול שאין זו מדינה דמוקרטית.

הגישה של משפטי התורה היא הפוכה בדיוק; לאדם יש אחריות אישית על כל צעד שהוא עושה או לא עושה. הנה למשל:
(שמות כ"א) לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר--וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ.

בּוֹר, זה כל מכשול שאדם הניח ברשות הרבים, כולל עצירת רכב בנתיב שמיועד לתנועה במהירות גבוהה. אם רכב אחר התנגש ברכב כזה, בעל הרכב שעצר, חייב בנזקי רכושו של הפוגע בו. הרכב הפוגע שניזוק כמובן, עובר לבעלותו של מניח המכשול, האיש שעצר את רכבו על נתיב לתנועה מהירה, והוא חייב לשלם לבעל הרכב הפוגע את מחירו המלא של רכבו.

דוגמא נוספת; גנב שנתפס, משלם את הגנבה לפחות; במקרים מסויימים הוא גם נקנס, מעבר לתשלום הקרן.

לז כִּי יִגְנב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע-צאן תַּחַת הַשֶּׂה:
וכך בכל חוקי התורה, אחריות אישית של האדם למעשיו. עד כדי כך שאדם מוּעָד לעולם, בין ער בין ישן (בבא קמא, ג/ב).

בדיני התורה, יתכן מצב של עבד עברי; אבל מנטליות של עבד, כזה שאין לו אחריות אישית ואם הזיק – זו בעיה של אדוניו, אינה קיימת אצל עבד עברי. מנטליות כזאת קיימת אצל עבד כנעני. (להבנת הרעיון דלהלן, רצוי לעיין במאמרנו לפרשת בראשית ש.ז.). עבד עברי נקרא כך, כי גם לאחר שירד לשפל המדרגה (שמות כב) וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, לא התנתק הקשר העצמי שלו עם עבר הנהר, מדרגה שהיא למעלה מן הנהר היוצא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; במדרגה זו, כל יהודי קשור עם בורא העולם ומנהיגו באמצעות משה, צדיק הדור, גם אם אינו מודע לכך.

כלומר, גם אם מבחינה טכנית העבד העברי משועבד לאדוניו, הרי שמבחינה מהותית גם אדוניו וגם הוא משועבדים לרבש"ע. לעומת זאת עבד כנעני, הוא משועבד לאדוניו שיעבוד מוחלט; הוא כנוע בפני המציאות הגלויה של העולם, מציאות בה החלשים משועבדים לחזקים, והוא מקבל שיעבוד זה כנתון שאינו ניתן לשינוי.

הנטיה הטבעית של האדם היא להשלים עם היותו עבד כנעני, ואף למצוא צידוקים אידיאולוגיים לעבדותו; כן, הוא שואף להיות המשעבד ולא המשועבד, אבל לא מצאנו הבדל מהותי ביניהם. שניהם, גם המשעבד וגם המשועבד, מניחים כי שיעבוד של האדם את האדם הוא תקין, וזה בדיוק הפוך מהוראת התורה בפרשת השבוע.

משפטי התורה, תורת חיים – חיים לעולם ומעניקים חיים לעולם; משפטי האדם, גוועים ביחד אתו. מתחלפים המחוקקים, מוחלפים החוקים. שום דבר אינו בטוח, וכך בדיוק נראים חיינו בבית הלאומי שמבוסס על חוקים נזילים; אדם אינו בטוח ברכושו, בחייו, בחירותו. בכל רגע עלול לקרות משהו שישבש הכל, כל עוד לא חזרנו לחיות על-פי החוקים המעניקים חיים.

וכבר הגיע הזמן שנעשה זאת, שנשוב לנהל את חיינו על-פי משפטי התורה.

ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.