"עד מתי יעשו עליכם ביבי ותגידו שזה גשם. מה ההבדל בין ילד בלי מחברת לשר בלי תיק. אנשים לפני רווחים. אומרים שפעם היה פה חלום נהדר. אם אין קמח אין שררה. כשאמא באה הנה היתה פה עבודה. אמא אין לי תיק לבית הספר, לא נורא חמודי, גם לאיתן כבל, אין. איך מכניסים שש נפשות לאוהל? מפטרים את אבא ואת אימא שלהם או גונבים את המשכורת שלהם".
הכותרות המפוצצות וחגיגת הביזאר הצבועה וזחוחת הדעת של שכירי העט בראשותו של הגנרליסימו הכלכלי ממעריב משה פרל, נובעות מריגוש ממש אורגזמטיבי: רכישות הרכב הפרטי שמחירם הממוצע מעל לרבע מיליון שקל זינקו ב- 76%, מוצרי החשמל עלו ב- 6%, מוצרי ההלבשה וההנעלה עלו ב- 6% והוויאגרה עשתה להם את זה ובענק.
ואנחנו טיפשים שכמונו לא שמנו לב שהעוני חוסל, בוטל ומוגר, נרדמנו בשמירה. פספסנו את חגיגת הקניות של אומללי ישראל שהפכו בן לילה לעשירים מופלגים, פשטו על החנויות ורוקנו אותן. אגב נתוני הצריכה, בענף הריהוט, כך קראתי, דווקא ירדו. כנראה שעניי ישראל פשטו על חנויות הרהיטים כבר ברבעון הקודם וחסלו אותם, כך שפשוט ברבעון הזה כבר לא נשאר יותר מה לקנות.
מי מימן את טירוף הצריכה של הדמגומפייה (= דמגוגיה + מפייה) הניאו ליברלית? נחזור שוב למשה פרל. ובכן מר פרל היקר, הישראלים העשירים, שרי, נוחי, סטף ואיתן, הם ששדרגו את רמת החיים שלהם בשלושת החודשים הראשונים של השנה בקצב של 8.7%, כפי שאתה כותב במאמרך. זה אומר, כפי שאתה טוען, שהם קונים מכוניות ושירותים, מוצרי צריכה ובגדים - בעיקר מותגים בחו"ל לפי תורת החלחול (של הצמיחה).
אין ספק מר פרל היקר, שהמנכ"לים והסמנכ"לים וגם אתה, לא חוששים ובאמת לא דואגים שמחר בבוקר מישהו יפטר אתכם או יקצץ בשכרכם. יסמנים לא מפטרים וביסמנים לא פוגעים. גם לא בשכירי חרב, סליחה שכירי העט.
גם התאגידים והחברות, המנכ"לים והסמנכ"לים שלהם באותו ראש. זו המשמעות של הצמיחה בהשקעות ובנכסים קבועים של 16.3%, שעליה אתה מדבר. גם הם מניחים שעכשיו כבר בטוח לא יידרשו מהם להדק את החגורה, שממילא גם אף אחד לא דרש מהם להדק קודם. אפשר להמשיך ולהשקיע כספים בנדל"ן בהונגריה, ולקנות מותגים במרקס אנד ספנסרס. הכל כמובן לפי תורת מדע החלחול, שכפי שאנו יודעים, כאשר המים מחלחלים, יש לעיתים מצב של שכבת סלע שמעבר לה שום דבר לא מחלחל ואז המים זורמים למקומות אחרים. למשל לחוץ לארץ. בחברה שלנו יש שכבות סלע רבות כאלה. רבות מדי. אכן אתם חייבים להמשיך ולדאוג להטיל את ביצי הזהב לחשבון הבנק הפרטי של שכבת שרי אריסון ודומיה, שידאגו לפצות גם אתכם לפי תורת החלחול של הצמיחה שלכם.
בדבר אחד אתה צודק, המספרים של אתמול הם צרה צרורה, כי עבור העניים הצמיחה שלכם לא מבשרת טובות. עבורם ועבורנו זוהי כרונולוגיה של מוות ידוע מראש.
אתה הרי בטח מכיר את הכלל שקבעתם שבכלכלה אין ארוחות חינם. את ארוחת השחיתות של לוגמי השיוואס ובולסי הקוויאר מממנים מיליון וחצי עניים מרודים, קשישים מוזנחים וילדים רעבים. שיהיה לכם בתיאבון.
למה אני כותב את כל הדברים האלה ומקלקל את החגיגה? כדי להדגיש פעם נוספת, שצדק חברתי אינו יכול להיגזר ולהיות נשכר מהתפיסה הכלכלית המעוותת השלטת בנו. מי שהצדק החברתי עומד באמת בראש מעייניו צריך לפעול כדי לקדם אותו והפעולה קשורה, גם ובעיקר, לחלוקת העושר בחברה. בלי זה המשק שלכם יצמח והחברה שלנו תדעך, אבל את מי מעניינת החברה בכלל, בטח לא אתכם במעריב, בידיעות ובהארץ.
הביביזם נשאר, מה שהיה הוא שיהיה
"אוי, כיצד ארשם בהיסטוריה ומה יגידו בעוד מאה שנה?", שאל בנימין נתניהו בקול רועד, בעת שהכריז על התפטרותו מכהונת שר האוצר. ואם מישהו טעה לחשוב, כי נתניהו נתקף לפתע בייסורי מצפון ולכן נוטל על עצמו את האחריות לגידול המואץ במספר המשפחות והילדים החיים מתחת לקו העוני - טרח השר המתפטר להבהיר, כי לא העניים מדאיגים אותו. נתניהו הסביר לעם כי הוא חרד שמא יירשם בהיסטוריה כמי שלא התנגד די הצורך לפינוי ההתנחלויות מעזה.
דוח העוני האחרון עוד לא יצא, אך ברור שמה שהיה הוא שיהיה. במשך כל כהונתו כשר האוצר ניהל נתניהו, בניגוד לעמדתו השוחרת שלום, ג'יהאד כלכלי ומלחמת חורמה בעובדים, בילדים, במשפחות החד-הוריות, בקשישים ובחולים. נתוני הצמחיה, כפי שפורסמו בימים האחרונים הם ההוכחה שעכשיו אנחנו קוצרים את פירותיה של המלחמה הזאת.
הדוח בדבר מימדי העוני ופערי ההכנסות לשנת 2004 לדוגמא, מעיד כי נתניהו השיג את המטרות הכלכליות-חברתיות שהציג בתחילת כהונתו ונתוני הצמיחה השערורייתיים מאששים גם הם זאת. כלומר נתניהו הצליח להכות ולהעניש את העניים והילדים בקיצוץ הקיצבאות, להכות ולהעניש את העובדים בשחיקת שכרם, להכות ולהעניש את המובטלים בקיצוץ דמי האבטלה ובדחיפתם למשרות חלקיות ולעבודות זמניות.
משלל הנתונים המאלפים של דוח העוני, כדאי להביא את הנתונים לגבי העובדים העניים ב- 2004, שיהיו עוד יותר עניים ב- 2006. כאשר מחסירים מכלל המשפחות העניות את 95 אלף משפחות הקשישים, נותרות 300 אלף משפחות עניות בהן ראש המשפחה הוא בגיל העבודה. מתוך אלה, ב- 160 אלף משפחות (53%) היה לפחות עובד אחד.
במלים אחרות, למעלה ממחצית המשפחות החיות מתחת לקו העוני הן משפחות של אנשים עובדים. נתון זה חושף את התרמית הגדולה ואת אחד הנימוקים השקריים והדמגוגיים של נתניהו והדמגומפייה הניאו ליברלית שהוא עומד בראשה, לפיו יציאה לעבודה היא מתכון בטוח להיחלצות מהעוני. מרבית המובטלים שמצאו עבודה בשנה-שנתיים האחרונות נאלצו להסתפק בעבודות חלקיות וזמניות. אך גם מי שעובד משרה מלאה תמורת שכר מינימום שנשחק, אצל עובד קבלן שעושק אותו, ברוב המקרים ימצא גם הוא את עצמו מתחת לקו העוני.
נחזור על מה שטענו קודם שבכלכלה אין ארוחות חינם ואין ואקום, יש מי שמרוויח מהמצב ויש מי שמממן אותו, ואת השתוללות הצריכה של אלילי ההון ובעלי הממון ממנים הילדים המסכנים, הקשישים המוזנחים והרעבים המחטטים בפחי הזבל. סבלם של הילדים העניים - שחסרים להם מזון, דיור נאות וציוד לבית-הספר, שאינם יכולים ללמוד כהלכה ולהנות מחוגים, שהעולם נראה להם כה עוין - מסתבר אינו לשווא. יש מי שמסכם בשמחה זחוחת דעת - לדוגמא משה פרל, ממעריב - את שנות נתניהו כשנים מצויינות באמת.
בשנת 2004 צמח התוצר העיסקי ב- 6%, ושר האוצר הזדרז לבשר את בואה של "הצמיחה המופלאה", שתפתור את כל הבעיות. מה קרה בשנת הצמיחה "המופלאה" דאז לעובדים, למובטלים לעניים ולילדים - הוא מה שיקרה גם בשנה "המופלאה" הזאת. אך ישנם גם אחרים. לפי דוח בנק ישראל לשנת 2004, שיעור התשואה (הרווח) שהשיגו בעלי ההון על הונם גדל מ- 6% ב- 2003 ל- 14% ב- 2004. ממש צמיחה מדהימה. גם הבנקים, הספקולנטים והענקים הפיננסים, חברות הביטוח ותאגידים אחרים דיווחו ברובם על רווחים נפלאים ב- 2004. וכיצד הם השיגו את הרווחים האלה?
בשנות נתניהו נשחק השכר ב- 7%, ופחות שכר פירושו יותר רווחים. נוסף לכך, נתניהו ארגן וסידר שבעלי ההכנסות הגבוהות ישלמו פחות מסים, פחות מס הכנסה, פחות מס חברות, פחות לביטוח לאומי עבור העובדים. לפי הערכת הביטוח הלאומי, הפחתת מס ההכנסה בשנים 2006-2003 תגדיל את ההכנסה הפנוייה - לאחר תשלום מסים - של העשירון העליון ב- 5 מיליארד שקל בשנה, כלומר הפסד של חמישה מיליארד ש"ח למדינה ממסים. וכיצד "ארגן וסידר" נתניהו 5 מיליארד שקל מתנה שנתית לחבריו בדמגומפייה הניאו ליברלית של העשירון העליון? הוא דאג לקצץ 3 מיליארד בקצבאות הילדים, 1.5 מיליארד בדמי האבטלה ומיליארד בגמלה להבטחת הכנסה.
הסתלקותו של נתניהו והשינוי באווירה הציבורית לפני הבחירות ולאחריהן היא הזדמנות לחידוש המערכה הציבורית ומחייבת לצאת למלחמה נגד מדיניותו, שאת תוצאותיה מעמיקות הפערים אנו חווים בכל יום. הגיע הזמן למהפכה החברתית. למשימה זו צריכים לחבור יחד ההסתדרות, האיגודים המקצועיים, ועדי העובדים, המורים ויתר המועדים לפיטורים ולאבטלה, ועדי ההורים, הארגונים החברתיים, ארגוני הנשים, ארגוני הגמלאים ותנועות הנוער. זה חשוב. זה אפשרי. זה שאלה של חיים וממות.
צריכה, צמיחה ומנפלאות נתוני הסטטיסטיקה של הלמ"ס וביטוח לאומי. הדוח החצי-שנתי של הביטוח הלאומי שבין יולי 2004 ל- 2005 לא התייחס לממדי העוני בקרב המשפחות הערביות, אלא רק לנתונים במגזר היהודי. 60% מהמשפחות הערביות בישראל חיות מתחת לקו העוני, ומהוות כשליש מהאוכלוסיה הענייה במדינה. 60% מהילדים העניים במדינה הם ערבים. כלומר התמונה שתיארנו מקודם היא עגומה בהרבה, כאשר מוסיפים עליה את נתוני העוני מהמגזר הערבי.
בבירור עם המוסד לביטוח לאומי נמסר כי שנתוני העוני של המחצית השנייה של 2005 נלקחו מסקר "הכנסות 2005" שעריכתו טרם הושלמה. "מאחר שמקור הנתונים החדש אינו מבוסס על מדגם עצמאי ושנתי המבטא את החלוקה הגיאוגרפית של המשפחות במדגם, נמנענו מלהפוך נתונים על עוני לפי יישובים ולפי לאום", נכתב בדוח. מיותר לציין שבמגזר היהודי זה לא היה קורה, חשוב לציין ששוב בסקרים עסקינן.
הכלכלן וחוקר מרכז "מדה אל-כרמל", אמטאנס שחאדה, סבור בצדק כי העלמת הנתונים ביחס למדדי העוני בקרב האזרחים הערבים מדוח המוסד לביטוח לאומי מקורה בנתונים הקשים ובעלייה המסוכנת בממדי העוני בקרב האזרחים הערבים בשנה זו. הרי את חגיגת הביזאר הזאת של ביבי, קובץ מנכ"לים דשנים, תועמלני מעריב בראשותו של פרל ובעלי ההון אי אפשר לקלקל ואי אפשר להפסיק. ועוד בגלל כמה ערבים.
מן הנתונים הרשמיים שנאספו עד שנת 2004 עולה כי מצוקת העוני בקרב האזרחים הערבים פוגעת בכל סוגי המשפחות, ואינה נובעת רק מגודל המשפחה. שיעור המשפחות הערביות העניות עולה פי שלושה על שיעורן באוכלוסיה. כ- 50% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני והן מהוות שליש מהאוכלוסיה הענייה במדינה.
במחקר שערך אמטאנס שחאדה מטעם מרכז "מדה אל-כרמל", מוסברת בעיית העוני בקרב האזרחים הערבים כנובעת ממדיניות ממשלתית של אפליה ודחיקה, מאפליה בשכר וממחסור חמור במקומות עבודה ביישובים הערבים והעדר כלכלה מקומית חזקה.
המחקר בודק את ממדי העוני במשפחות הערביות והיהודיות לפני ואחרי התערבות הממשלה (תשלומי העברה ומסים) ומראה בבירור כי ההתערבות הממשלתית מורידה באופן משמעותי את ממוצע העוני בקרב משפחות יהודיות. בשנת 2004 עמד שיעורן של המשפחות היהודיות העניות על 30.3%. שיעור זה ירד ב- 51.5% לאחר התערבות הממשלה באמצעות תשלומי ההעברה ושיעורן עמד על 15.9%. לעומת זאת היה שיעורן של המשפחות הערביות העניות באותה תקופה 57.5% ולאחר תשלומי ההעברה חלה ירידה בשיעור של 13.2% בלבד.
עוד עולה מהמחקר של מרכז "מדה אל-כרמל" כי ממדי העוני בקרב האזרחים הערבים אינם מושפעים מהצמיחה הכלכלית במדינה. בין השנים 1990-2002 ידע המשק צמיחה חיובית של קרוב ל- 7%, אך לא ניכרה כמעט כל ירידה בממוצע העוני - נתונים המראים בבירור כי הצמיחה הכלכלית במשק אינה תורמת להפחתת העוני ואינה מסייעת לשכבות החלשות.
העוני בחברה הערבית אינו נובע רק מאבטלה
משפחות ערביות רבות, בהן מפרנס המשפחה עובד, חיות מתחת לקו העוני. במחקר מציינים כי הסיבה לכך היא העובדה שהציבור הערבי בישראל "ממוקם בתחתית הדירוג של הענפים הכלכליים, משלחי היד, דירוג השכר ואי-השוויון התעסוקתי.
זה האחרון ממשיך להתקיים למרות שיפור ניכר ועקבי שחל בהשכלתו של כוח העבודה הערבי. למרות שיפור זה, עדיין קיימים פערים ניכרים ברמות ההכנסה והשכר בין שתי האוכלוסיות.
בשנת 2002 הגיע שיעור המשפחות היהודיות העניות עם מפרנס יחיד ל- 25.1%, לעומת 55.2% מהמשפחות הערביות במצב דומה.
מבדיקת רמת ההכנסה של השכירים במשק עולה כי בשנת 2002 עמד השכר הממוצע במגזר היהודי על 7,702 שקלים לעומת 5,295 שקלים בקרב האזרחים הערבים. אי-שוויון זה בשכר מהווה גורם עיקרי נוסף, התורם להעמקת אי-השוויון והעוני בקרב האזרחים הערבים.
סיכוייו של אזרח ערבי להיות מובטל או להיפלט ממעגלי התעסוקה אל מחוץ לכוח העבודה גבוהים מאלה של אזרח יהודי בעל מאפיינים זהים. סיכוייו של ערבי מובטל להיקלט מחדש בשוק העבודה נמוך מסיכוייו של יהודי בעל אותם מאפיינים. מציאות זו מבטאת את סיכוייהם הנמוכים של האזרחים הערבים להשתלב בשוק העבודה, הן בשל היצע העבודה המוגבל ביישובים הערביים, והן כתוצאה מאי-נכונותם של מעסיקים יהודים להעסיק ערבים, טוען החוקר אמטאנס שחאדה.
כאשר ההשוואה נערכת על-פי משפחות, גדלים לאין ערוך הפערים ברמת ההכנסה. ההכנסה החודשית הממוצעת של משפחת שכירים ערבית בשנת 2002 עמדה על כ- 6,541 שקלים לעומת 13,222 שקלים במשפחה יהודית דומה.
לכן דיבורי הסרק של הצמיחה לא יעזרו בפתרון המצב המחפיר של העובדים הערבים, אלא רק יעמיקו את הבעיה , את הפערים ואת ממדי העוני.
בין דבלין לירושלים - מנפלאותיו של הנמר הקלטי
את מדיניותו נימק וביסס נתניהו באמצעות הדוגמה של הנמר הקלטי, הלא היא אירלנד. הוא סיפר, בזחיחות הדעת האופיינית לו, שפעם מצבה של אירלנד היה גרוע משל ישראל, אבל כיום היא נחשבת לאחת המדינות העשירות במערב, כמו סינגפור, שמזמן עקפה את ישראל. "הן הקטינו את הפערים, העלו את רמת החיים של אזרחיהן ומחקו את העוני כמעט לחלוטין", אמר השר.
יש לקוות שנתניהו דיבר מתוך אי-ידיעת העובדות ולא בחר לייפות את המציאות ואף גרוע מכך לשקר ביודעין. אולם על-פי הדוח הרשמי של האיחוד האירופי שפורסם בשנת 2004 וסוקר את המצב החברתי ב- 25 מדינות האיחוד - אירלנד מובילה, לפני כל מדינות האיחוד, ותיקות כחדשות, בשיעור אזרחיה העניים. כ- 21% מאזרחיה מוגדרים "בסיכון לעוני" - ניסוח של האיחוד האירופי שלפיו אדם נחשב לעני אם הכנסותיו הפנויות - אחרי שקיבל שכר וקצבאות ושילם מסים - מגיעות ל- 60% או פחות מההכנסה החציונית במדינה. הנתונים נכונים לשנת 2001 ועל-פי נתוני משרד הסטטיסטיקה המרכזי בדאבלין, גם בשנת 2003 היה שיעור העוני 21%. זאת לעומת 17% באנגליה וממוצע של כ- 11% במדינות סקנדינוויה.
על-פי הסוכנות האירית למאבק בעוני, גוף סטטוטורי שמייעץ לממשלה, אחד מכל ארבעה ילדים באירלנד נחשב לעני. דמיון מדהים ומאלף לישראל שבה כל ילד שלישי הוא עני. אם ב- 1994 רק 6% מבני 65 ומעלה חיו מתחת לקו העוני - הרי ב- 2001 נסק השיעור ל- 44%. לשם השוואה, בישראל, שבה נמדד קו העוני על-פי 50% מההכנסה החציונית, כ- 22% מהאזרחים חיים מתחת לקו העוני, כ- 30% מהילדים וכ- 22% מהקשישים. שוב הקבלה מאלפת בין אירלנד וישראל, כאשר למעשה אצלנו המצב חמור מהרבה, שכן אופן מדידת העוני בישראל פחות מחמיר מאשר באירלנד.
לא רק שרמת העוני באירלנד גבוהה, ממדיו תפחו ככל שהצמיחה הואצה ומצבם הכלכלי של בעלי ההון האיריים השתפר. על-פי המדד של קבוצת המדינות הכלולה ב- Luxembourg Income Study, בהן ישראל ואירלנד, שיעור העניים באירלנד שהכנסתם מגיעה עד 50% מההכנסה החציונית עלה מ- 11.1% ב- 1987 ל- 16.5% בשנת 2000. גם חוסר השוויון בחלוקת ההכנסות באירלנד הוא מן הגבוהים במערב. על-פי סולם ג'יני שמודד אי-שוויון, מידת האי-שוויון באירלנד היא 0.323, קצת פחות מאשר בארה"ב ובישראל. נתונים אלה לא מבשרים טובות ושומטים את הקרקע מתחת לחגיגת הצמיחה הביזארית של תועמלני מעריב, ידיעות והארץ ובראשם משה פרל.
ההסבר לעוני ולאי-שוויון באירלנד הוא אחד - הוצאה נמוכה על ביטחון סוציאלי ושירותים חברתיים. ההוצאה החברתית באירלנד היא כ- 14% מהתמ"ג - הרמה הנמוכה ביותר בקרב מדינות האיחוד, שממוצע ההוצאה החברתית שלהן הוא כ- 27% מהתמ"ג.
ההוצאה החברתית הנמוכה נובעת מאידיאולוגיית הכלכלה החופשית שדוגלת בקיצוץ הוצאות הממשלה כדי לעודד צמיחה במגזר הפרטי. אירלנד עשתה מה שנתניהו חולם לעשות היא הקטינה את ההוצאה הציבורית, הפחיתה את המסים לחברות ולעובדים ומשכה אליה השקעות זרות.
אבל, כפי שמציינת הסוכנות למאבק בעוני בדוח השנתי האחרון שלה, רק חלק מהאזרחים נהנו מהצמיחה הזאת. למשל, עובדים בשכר נמוך הם כ- 20% מהעניים ולכן הסוכנות ממליצה לממשלה לנקוט צעדים כדי לתמוך בהם באמצעות סבסוד הטיפול בילדים וההוצאות על תחבורה, והקלות מס. ברמז מנומס לממשלה מחברי הדוח גם ממליצים להגדיל את ההוצאה על קצבאות לחלשים: "מדינות שבהן רמת העוני נמוכה נוטות להוציא יותר על ביטחון סוציאלי", הם כותבים.
במקום לשאוף לביצועיו של הנמר הקלטי, ישראל צריכה, אם כבר, לאמץ יותר את מנהגיה הצנועים יותר של הכבשה הסקנדינווית. שילוב של צמיחה והוצאה חברתית נאותה.
"אשליית הצמיחה" - מי מרוויח ומי לא מרוויח מצמיחה כלכלית
הרעיון המושרש אולי בצורה העמוקה ביותר בתרבות השלטון המודרנית, הוא האמונה שצמיחה כלכלית היא המפתח להשגת רוב צורכי המין האנושי, כולל הפחתת העוני ושמירה על איכות הסביבה. כל מי שמאז לדבר על מגבלות סביבתיות לצמיחה מסתכן בכך שיצביעו עליו כעל נביא זעם.
לרוב, אופן חלוקת העוגה הכלכלית חשובה יותר לרמת החיים שלנו מגודלה האבסולוטי. מחקרים שנערכו על-ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מראים שלא חייבים להנות מרמות גבוהות במיוחד של תפוקה כלכלית כדי שהמדינה תענה על הצרכים הבסיסיים של תושביה. למעשה, כמה ארצות עם תפוקה כלכלית צנועה יחסית מצליחות יותר בתחום זה ממדינות אחרות עם תל"ג גבוהה בהרבה. אחוז יודעי קרוא וכתוב בערב הסעודית נמוך מזו של סרילנקה למרות העובדה שההכנסה לנפש שלה גבוהה פי 15. תמותת הילדים בברזיל גבוהה פי 4 מזו של ג'מייקה, למרות שההכנסה שלה לנפש גבוהה פי 2.
ברור שיש צורך ברמה מינימלית כלשהי של תוצרת כלכלית לשם השגתם של כמה צרכים בסיסיים, ושרמה נדרשת זו כנראה גבוהה בצורה ניכרת מהתפוקה של המדינות העניות בעולם. למרות זאת, עבור רוב האנשים בעולם, השאלה האם צרכיהם הבסיסיים נענים תלויה פחות במונחים אבסולוטיים של הכנסה לנפש מאשר איך חולקה התפוקה היצרנית. אם העדיפות בחלוקה של התוצרת הזו היא לספק לאנשים תזונה נאותה, מחסה, ביגוד מים נקיים, שרותי בריאות, תחבורה בסיסית חינוך ועוד דברים החיוניים לחיים טובים, אזי ביכולתן של רוב המדינות ובכך לשכך את הסבל האנושי במסגרת הגבולות של התפוקה היצרנית שלהם. במקרים רבים ידרוש הדבר מעט יותר מהפניית אותם משאבים שמופנים כעת למטרות צבאיות.
מים נקיים, סניטציה ושירותי בריאות נאותה הם כנראה התורמים החשובים ביותר לבריאות טובה ולחיים ארוכים. שיוויון סביבתי ושקט נפשי הכרוך בכל אלה הם שני הדברים הנוספים. ניסיונות במקומות שונים בעולם, מוכיחים שניתן לספק צרכים אלה ברמות הכנסה לא גבוהות במיוחד, ואף צנועות למדי. בניגוד לכך, מדינות עם רמות הכנסה גבוהות סובלות מעליות ברמות התחלואה בסרטן, מלחות נשימתיות, מתח והפרעות בלב וגידול בפגמים בלידה, וכן נפילה בספירת הזרע. מספר הולך וגדל של רעיות קושר את כל התופעות הללו לתוצרי הלוואי של הצמיחה הכלכלית- זיהום אוויר ומים, תוספים כימיים ושאריות חומרי הדברה במזון, רמות גבוהות של רעש, וחשיפה גדלה לקרינה אלקטרומגנטית.
כל הערה בדבר הצורך לעצור את הצמיחה מושכת מחאות שדבר זה ידון את העניים למחסור נצחי. הטיעון שהרווחה של העניים תלוי בצמיחה כלכלית בא בעיקר מבעלי התאגידים, הקואליציה וענקי הפיננסים ובראשם הבנקים, הקואליציה הפיננסית ספקולטיבית, כלכלנים של משרדי האוצר למיניהם, ממנים, מנהלי חברות ואנשים אחרים שאין להם בעיה למלא את המקרר. כשהעניים מדברים בשם עצמם, הם לעיתים יותר קרובות מדברים על הבטחת זכויות למים ולאדמה שבהם הם חיים ומהם הם מוצאים את פרנסתם. הם מחפשים עבודה הגונה שמשלמת שכר שניתן לחיות ממנו. הם רוצים שרותי בריאות וחינוך עבור ילדיהם. בעולם שבו הכל בא לקראת אלו שהפרוטה מצויה בכיסם, הם יכולים באותה מידה להגיד גם "אנחנו צריכים כסף." אבל לעיתים נדירות, אם בלל הם אומרים, "אנחנו חייבים צמיחה כלכלית".
יש להם סיבה טובה לכך, שכן ברוב המקרים מחסורם של העניים גדל בתקופות של צמיחה כלכלית וקטן בתקופות של צמצום כלכלי. הסיבה היא פשוטה: קווי המדיניות המעודדים התרחבות כלכלית מעבירים בדרך כלל הכנסה ונכסים לידי אלו שיש להם רכוש על חשבון אלו שתלויים בעבודתם לשם פרנסה. למרות שהצמיחה עצמה אינה בהכרח גורמת לעוני, עושים זאת לרוב קווי המדיניות שמקודמים בשמה.
קחו לדוגמא את תוצאות המדיניות הבאות שמשויכות באופן טיפוסי עם צמיחה כלכלית: הגדלת הקצב של דלדול משאבי טבע מספקת רווח כספי לגורמים חזקים מבחינה כלכלית על חשבונם של אנשים שאמצעי המחיה שלהם הופרעו. הסטה של פעילויות מהכלכלה של החברה (ללא כסף) לכלכלה הכספית מגדילה את התלות של המעמדות העובדים בכסף ועל-ידי כך באנשים שהם בעלי נכסים, ובספקי שירותים מקצועיים השולטים על גישה לעבודה. הסטה של השליטה על אדמות חקלאיות, יערות ושדות דייג מאלו שמקיימים אורח חיים בר-קיימא, לבעלי רכוש העסוקים בהשקעה לשם רווח המתווסף להגדלת הכלכלה, מחלקת מחדש את הבעלות על נכסים אלה למעמדות בעלי נכסים, מרחיבה את המגמה לעבודה בשכר זול, ומורידה את גובה המשכורות.
בשם קידומה של הצמיחה הכלכלית, חורבן והרס הטבע פעמים רבות זוכה לתמיכה נדיבה על-ידי סובסידיות ציבוריות, שבאות על חשסון הסובסידיות לשכבות החלשות. על כל טון של פסולת מכרות שמייצרות חברות הכרייה הפיליפיניות והמשתמשות בחומרים רעילים כגון ציאניד, הן מרוויחות 96.73 פזות ומשלמות 0.5 פזות במיסים. בארצות הברית, הממשלה נותנת זכויות כרייה באדמות מדינה ב- 1.2 דולר ופחות לדונם. כשהם מוסיפים עלבון לפשע, חברות הכרייה יכולות לקבל ניכוי מס של 5-22% מההכנסה הגולמית שלהם כ "הלוואת דילדול" כדי לפצות אותם על הדלדול של אדמות המדינה הללו - אחרי ניכוי ההוצאות שלהם על בדיקת השטח והחפירה. ביפן, הממשלה מציעה הלוואות, סובסידיות, ומיסוי שרינו רגיש לכריה מקומית של מחצבים. הוצאות על תשתית הקשורה לכרייה ולכריתת עצים על-ידי חברות יפניות במדינות דרומיות ממומנות לרוב על-ידי הלוואות שניתנות במסגרת תוכנית סיוע החוץ של יפן.
כשההזדמנויות לתעסוקה תעשייתית במדינות בהן השכר גבוה דעכו, הכלכלנים פנו למשק השרותים כדי לצאת מהמיתון. הם לא התייחסו לעובדה שהרבה מהרחבת כלכלת השרותים נבעה מסיפוחה של הכלכלה החברתית של משקי-בית וקהילות. כלכלות חברתיות אלה שהיו אחראיות בעבר על העסקה בצורה יצרנית בהיקף של מעלה ממחצית שעות העבודה באוכלוסיה הבוגרת, בעיקר נשים, במתן מענה להרבה צרכים בסיסיים של המשפחה ובביצוע אינספור תפקידים שכונתיים החיוניים לשמירה על חברה בריאה ומעורבת. למעשה, היתה תקופה שבה הכלכלות החברתיות העסיקו הן את הגברים והן את הנשים בביצוע רוב הפעילויות היצרניות והפוריות שבאמצעותם בני אדם קיבלו מענה לצרכיהם הבסיסיים לאוכל, מקלט, ביגוד טיפול בילד, שרותי בריאות, טיפול בזקנים, אחזקת הבית, חינוך, ביטחון אישי ובידור. כלכלות חברתיות הן מטבען מקומיות, ללא שכר, אינן מודרניות וללא שוק. הן מונעות על-ידי אהבה יותר מאשר על-ידי כסף.
כתפקודים מועילים ויצרניים כמו דאגה לילדים, דאגה לבריאות, הכנת אוכל, בידור וביטחון פיזי, מועברים מהכלכלה החברתית לכלכלת השוק, הם מופיעים כתוספת לתפוקה הכלכלית ולכן כצמיחה כלכלית- למרות שהם מוסיפים מעט, אם בכלל, לשיפור איכות השירותים שאנו מקבלים. שינוי זה מגדיל גם את הביקוש לפונקציות שמגדילות את ההוצאה הכללית, שנחשבות כתוספות לתפוקה הכלכלית למרות שלמעשה הן מקור גדול לחוסר יעילות כלכלית. בהתחשב בכך שכאשר משפחות ובני קהילה עבדו ישירות עם ובשביל חבריהם, לא היו גובי מס, מנהלים, ווסתי תקנות ממשלתיים, רואי חשבון, עורכי דין, ברוקרים במניות, בנקאים, מתווכים, אחראים על תקציב פרסומי, ברוקרים להשקעה, או יועצי שיווק שלקחו את חלקם מהתפוקה של אלו שעשו את העבודה הממשית. הערך המלא של המוצרים והשרותים שהופקו התחלק והחליף ידיים בתוך המשפחה והקהילה, בין אלה שממש יצרו את הערך. התוצאה הייתה שימוש יעיל באופן בלתי רגיל במשאבים כדי לספק צרכים אמיתיים.
אנשים רבים מוצאים כי המחיר הכולל של כלכלת השוק נהיה גבוה כל כך, שאפילו עם שני מפרנסים במשרה מלאה ועם ימי עבודה ארוכים יותר, הם אינם יכולים לעמוד בצורה הולמת בצרכים שפעם הם עמדו בהם לבדם בצורה משביעת רצון למדי. הורים- ולעיתים קרובות יותר אם יחידה ומרוששת - נשארים ללא זמן, אנרגיה או עידוד לתפקד מעבר להיותם ספקי משכורת ומשגיחי לילה. הבית העירוני המודרני הפך רק למעט יותר ממקום לישון בו ולצפות בטלוויזיה. פחות אנשים מוצאים זמן להשתתף במערך הנרחב של פעילויות ושרותי קהילה שבעבר הפכו את השכונה למשהו יותר מסתם כתובת פיזית. המרקם העשיר של יחסי אנוש שהתבסס על התחלקות ושיתוף פעולה ארוכי טווח שתוחזקו בעבר על-ידי הכלכלה החברתית הולך ונעלם. שיעורים גבוהים של מחסור, דיכאון, גרושים, הריונות בגיל הנעורים, אלימות, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, פשיעה והתאבדויות הם חלק מהתוצאות היותר ברורות במדינות בעלות הכנסה גבוהה ונמוכה כאחד.
אלה שקוראים להרחבת העוגה הכלכלית כתשובה לעוני מתעלמים מעובדה חשובה. אם לאדם יש או אין גישה לאמצעים הנדרשים להישרדות תלוי פחות בהכנסה אבסולוטית מאשר בהכנסה יחסית. בכלכלת שוק חופשי כל פרט נמצא בתחרות על גישה למרחב הסביבתי המוגבל, והאדם עם הכי הרבה כסף תמיד זוכה.
כפי שראינו למעלה, צמיחה כלכלית תמיד מעלה את ההכנסות של העשירים ובמהירות גדולה יותר מזו של העניים. אפילו אם כל המשכורות היו עולות באותו יחס, התוצאה הייתה נשארת כמעט אותו דבר- הפער האבסולוטי בין העשירים לעניים יגדל. מדובר בחישוב פשוט. קחו לדוגמא את הגידול העולמי האחיד של 3% בהכנסה לנפש שוועדת בראנדטלאנד (Brundtland) לסביבה ופיתוח הציעה כתשובה לעוני העולמי ולבעיות הסביבתיות. דבר זה יתורגם בשנה הראשונה לגידול לנפש של 633 דולר בארצות הברית; 3.6 דולר באתיופיה; 5.4 דולר בבנגלדש, 7.5 דולר בניגריה; 10.8 דולר בסין ו- 10.5דולר בהודו. לאחר 10 שנים צמיחה כזו תגדיל את ההכנסה באתיופיה ב- 41 דולר - לא מספיק לטיפול בעוני שם - בעוד שארצות הברית תהנה מגידול של 7,257 דולר. הגידול בכוח הקניה לנפש בארה"ב יהיה גדול פי 177 מזה של אתיופיה.
ללא חלוקה-מחדש מתואמת של העושר הלאומי והעולמי, הגדלת העוגה מביאה תועלת רבה יותר לעשירים מאשר לעניים, מעלה את הפער האבסולוטי בין העשיר לעני, ומגדילה את היתרון של הראשון על האחרון. היתרון הופך לנושא של חיים ומוות בעולם דל משאבים שבו העשיר והעני נמצאים בתחרות אכזרית על מאגר משאבים מתדלדל.
אם נביאי האשליה שמרוממים את הצמיחה כתשובה לעוני באמת מתעניינים בצרתם של העניים, הבה ויקדמו אמצעים שמתמודדים ישירות עם יכולתם של העניים לעמוד בצרכיהם הבסיסיים - ולא מפלטי מס עבור העשירים.
