סינדרום שאול המלך

תפקידה הבסיסי ביותר של ממשלה הינו לספק ביטחון לחברה מפני איומים חיצוניים המסכנים אותה. אין דרישה יותר מינימלית מממשלה כלשהיא. אכן, נשאלת השאלה הפשוטה: מדוע ממשלת ישראל אינה מסוגלת למלא את תפקידה האלמנטרי הזה?

הלא יש לממשלה את כל הכלים הצבאיים הנדרשים כדי להשתיק בקלות את משגרי הקסאמים, מה לעזאזל מונע ממנה מלהגן על אזרחיה? כיצד הידרדרה למצב העגום הזה של שיתוק צבאי נגד איום מתמשך ומביך שמקורו בקבוצות עלובות וקטנות של מחבלים חסרי משאבים משמעותיים? אם הם מנצחים את צה"ל הגדול והמפואר בשדרות ובנגב המערבי כפי שהחיזבאללה הביסה אותו לפני כשש שנים ומאיימת עלינו מהגליל ועד חדרה, מה יהיה עתידנו במדינה הזאת?

שורש הבעיה נגלה לחז"ל כבר לפני כאלף חמש מאות שנה. הם הבחינו בתופעה פסיכולוגית עגומה, שהינה נפוצה במיוחד בקרב מנהיגים יהודיים, ששאול המלך, מלכם הראשון של היהודים היה הראשון לסבול ממנה. "סינדרום שאול המלך", עפ"י חז"ל, קובע שמי שרחמן לאכזרים בתחילה, יהיה לבסוף אכזר לרחמנים.

שאול המלך, למרות הציווי שקיבל מהנביא שמואל בתחילת דרכו כמלך ישראל, למחות את זכר עמלק, משיקולים פוליטיים של רצון לזכות באהדת מקורביו ולבסס את מעמדו, הפר את הצו המפורש ההוא. יותר מאוחר, מאותו מניע ממש של רצונו העז לשמור על מעמדו, החליט שאול להרוג את כל שמונים וחמישה כהני העיר נוב. "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב" (שמואל א', כב', יט'). הדבר מדהים, כי בדיוק מה שהוא סירב לעשות לאכזרים - לעמלק - הוא עשה מאוחר יותר לאחיו, לבני ישראל הכוהנים. ולכן, קבעו חז"ל את הכלל ההוא שאני מכנה כסינדרום שאול המלך.

הבה נבדוק את יישומו של סינדרום שאול המלך בימינו אנו. בדצמבר 1987, שנת הארבעים לקום המדינה, החלה האינתיפאדה הראשונה, קרי המלחמה השנייה של ערביי ארץ ישראל נגד היהודים. אגב, יהודי מאמין יודע שהמספר 40 אינו מקרי, ולכל אורך ההיסטוריה ה' נותן לעם ישראל תקופות חסד של 40 שנה כדי לחזור לתלם המוסרי עפ"י התורה. כאשר הם אינם עונים לקריאתו, דברים רעים מתחוללים. וכך היה בדצמבר 1987. הערבים החלו לתקוף יהודים ביהודה ושומרון. יצחק רבין, כשר הביטחון, לא הבין את משמעות המאבק, לא ראה בו כמלחמה נגדנו, ולכן הגיב בסלחנות וברחמנות לאכזרים.

כחמש שנים של מלחמה מדממת עברו, מלחמה שבה נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות, ללא פתרון החלטי מממשלות ישראל. כאשר יצחק רבין עלה לראשות הממשלה ב- 1992, הוא החליט שהמצב ההוא לא יכול להימשך. אבל במקום לחסל את הטרור הוא החליט לחסל את הישוב היהודי ביש"ע. הסכמי אוסלו של יצחק רבין היו התוצאה של רחמנות לאכזרים שהסתיימה באכזריות לרחמנים, ליהודים.

יצחק רבין נתן לאויב שטחי A - שטחים שהינם יודנריין ביו"ש. הוא מסר להם כ- 40,000 רובים. בנימין נתניהו מסר להם את חברון ועוד נתחים גדולים ביו"ש. בעקבותיו בא אהוד ברק שהיה מוכן להעביר לאויבינו לא פחות מ- 97 אחוזים משטחי יו"ש, כולל את הר הבית. כל ההצעות הנדיבות הללו לא הועילו, כי ככל שהיינו יותר נדיבים לאכזרים הם רצו יותר. ואז באה האינתיפדה השניה שהינה באחריותו הישירה של אריאל שרון. הוא עלה על הר הבית רק כדי להתסיס את המצב ולהפיל את ברק. בדיוק כפי שעשה שאול המלך, גם הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להישאר על כיסאו. מי שהיה אבי ההתיישבות ביו"ש הפך לאויבה הגדול, כי זו הדרך שדואג האדומי, סליחה, דב ויסגלס, יעץ לו לפעול בה, כדי להסיר את האיום המשפטי מעל ראשו ומעל ראשם של בניו הנסיכים.

האכזריות של שרון עלתה על זו של שאול. שאול חיסל רק עיר אחת. שרון חיסל עשרים וחמישה ישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. לא היה בכל ההיסטוריה של עם ישראל יהודי כה אכזרי כלפי אחיו, שהרס עשרות בתי כנסיות ובתי ספר והשאיר כ- 10,000 יהודים ללא פרנסה, ללא קורת גג וללא עתיד.

כל "מלכי" ישראל בעת האחרונה, משנת אוסלו (1993),נפלו לפני שסיימו את כהונתם. רבין, פרס, נתניהו, ברק ושרון. מדוע? כעת זה ברור. כולם חטאו בחטאו של שאול המלך - רחמנים לאכזרים (לערבים) ואכזרים לרחמנים (ליהודים).

אהוד אולמרט, בעזות מצח מדהימה ממשיך בדרכו של מי שסלל את דרכו למלוכה. הוא לא מפיק שום לקח מהכישלון הקולוסאלי של הגירוש מהגוש, לא רואה את הכתובת על הקיר ורץ באמוק בלתי מובן למסור לפלשתינאצים "רק" תשעים ושניים אחוז מיו"ש, כדי שיקימו מדינת טרור שמתוכה הם יוכלו לעשות לתושבי נתניה, כפר-סבא ותל אביב מה שהם עושים היום לשדרות ולנגב המערבי.

אל לנו לשכוח את נגיעתו של שר הביטחון עמיר פרץ באותו סינדרום שאול המלך. הפלשתינאצים יורים על עירו יום יום, והוא, משיקולי רחמנות לאכזרים מסרב להגן על תושבי עירו ותושבי הנגב. נראה שעדיף לשר ביטחון שילדים יהודים ימותו מהקסאמים מאשר שימותו ילדים ערבים, ששוהים בקירבתם של מחבלים בוני קסאמים או משגרי קסאמים. זה המוסר של אסא כשר, המוסר שהנוצרים מטיפים לנו, אבל זה לא המוסר שהם עצמם מצייתים לו בעירק או באפגניסטן. מר פרץ, כמה אמריקנים הזילו דמעה אחת על מותם של חמשת העירקים שנהרגו יחד עם אל-זרקאווי מהפצצות שנפלו על מקום מסתורו?

הגיע הזמן שמנהיגי ישראל ילמדו מוסר ישראל. הגיע הזמן שהם ילמדו על מה שהרמב"ם הצהיר במשנה תורה, שאחרי ששכם אנס את דינה ואנשי העיר לא דנו אותו, דינם, עפ"י ההלכה, היה מוות. (הלכות מלכים פרק ט', יד'). ולכן טוב עשו שמעון ולוי. הגיע הזמן שכאשר ערבים רוצחים יהודים, היהודים ירגישו את זעקת הקב"ה, את חילול שמו שבדבר, ואת דרישתו לצדק, לעונש קולקטיבי לקולקטיב שלא עושה דין עם הפושעים. זהו המוסר היהודי. ואכן, כאשר החיים בשדרות הינם בלתי נסבלים, ממשלת ישראל מחוייבת, מוסרית, לפעול מידה כנגד מידה, ולהפוך את חיי הפלשתינאצים לבלתי נסבלים. כאשר לא יהיה להם חשמל ומים, ונרדוף אחרי הרוצחים ללא רחמים, יבוא השלום, לא מאהבת ציון אלא מיראת ציון.

הגיע הזמן שניפרד מסינדרום שאול המלך ונאמץ את מדיניותו של יורשו, דוד המלך, שאמר: "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא- אשוב עד- כלותם: אמחצם ולא יכלו קום, יפלו תחת רגלי: ותאזרני חיל למלחמה, תכריע קמי תחתי: ואויבי נתתה לי עׂרף, ומשנאי אצמיתם: ישועו ואין מושיע, על-ה' ולא ענם: ואשחקם כעפר על פני-רוח, כטיט חוצות אריקם: (תהילים יח', לח'-מג'). את הרוח הזו חייב עמיר פרץ לאמץ, כי זו הרוח של מלך יהודי גיבור ונאמן לה'. רק חזק ואמץ. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.