אני בסך-הכל אזרח מן השורה. הבנתי בביטחון מבוססת על שירות שגרתי בסדיר ובמילואים במשך עשרות שנים. הבנתי בתהליכי עבודה ובניתוח ותכנון אירועים מבוססת על מה שלמדתי ובמה שעסקתי בעבודתי. מטבע הדברים באתי במגע עם נושאים מצומצמים בהיקפם לעומת אלה שעוסקים בהם מקבלי ההחלטות במדינה.
אולם, כשם שיש לי את הזכות לבחור את מקבלי ההחלטות, כך יש לי גם את הזכות לבקר אותם בקול רם. יש לי את הזכות, כמו לכל אחד, לצפות באירועים, לנתח אותם בהתאם למידע המובא לי בתקשורת, להתבונן בלוח השנה המתקדם, להצביע על מקבלי ההחלטות ולומר בקול רם: המלך הוא עירום!
אלה לא הלוחמים בשטח. זה לא המ"פ והמג"ד והמח"ט. אלה מופיעים בתקשורת ומקבלים ממני את מלוא הסימפטיה ההערצה והגיבוי. יתרה מכך, אני מקבל עוצמה רק מהאזנה להם, ולמה שהם מספרים. זוהי הציונות בהתגלמותה. ביקורתי מופנית כלפי הרמה הממונה בצבא, ברמת האוגדה, הפיקוד, המטכ"ל וכלפי הממשלה.
לאחר שנים של ראשי ממשלה ושרי ביטחון שהרקע שלהם היה בדרך כלל ביטחוני, ולרוב צבאי, מצאנו את עצמנו לפתע עם צוות אזרחי לחלוטין. ראש הממשלה ושר הביטחון. הרקע הצבאי, והניסיון בעיסוק בנושאים צבאיים, של כל אחד מהם נופל בהרבה מאלה שקדמו להם. ניסיון, יאמר לכם כל מעסיק, הוא רכיב חשוב בשיקול לשבץ אדם לתפקיד רגיש. אבל, בממשלה הנוכחית, מסיבות בלתי צפויות וגורליות, מצאנו עצמנו עם שני בעלי תפקידים בלתי צפויים וחסרי ניסיון מספיק. אדרבא, עשו ניסוי פנימי וחישבו מה היתה אמורה להיות תגובתכם לו אמרו לכם לפני 9 חודשים כי אולמרט יהיה ראש ממשלה ופרץ שר ביטחון? במקרה הטוב הייתם מחייכים.
למרקחת הזו, תוסיפו את היעלמם של שרון, ברק, נתניהו ממעגל מקבלי ההחלטות. תוסיפו את החידוש (המון חידושים ורפורמות מאפיינות את השלטון החדש) של מינוי ראשון של רמטכ"ל כחול, כלומר, כזה שאת מרבית ניסיונו רכש בחיל האוויר. אומנם יש לו סגנים מחילות היבשה אבל המחליט העיקרי, המוביל את המדיניות זה הוא. ומי מופקד על פיקוד הצפון, הזירה הרגישה והנפיצה ביותר שלנו, לפחות על-פי דיווחי המודיעין בשש השנים האחרונות, האם זהו מפקד חילות היבשה? לא! האם זה סגן הרמטכ"ל בעבר? גם לא. מי כן? אלוף צעיר וחינני שניסיונו בניהול מערכות גדולות מצומצם ביותר. תפקידיו הקודמים התמקדו בתכנון.
במערכות גדולות, כישלונות קריטיים אינם קורים כתוצאה מהחלטה ספציפית של בעל תפקיד אחד. הם קורים כתוצאה מרצף של אירועים וצמתי החלטה המאוכלסים עם אנשים ללא ניסיון מספיק. מי שמתבונן על הכרונולוגיה של ימי המלחמה וגם על אירועים שקדמו למלחמה יכול לאתר רצף של אירועים שגויים.
לשם השוואה למישור האזרחי, במוסד שבו אני עובד, נוהגים לאסוף ולנתח מקורות מידע על-מנת לשקלל חוות דעת עסקית על לקוח. ברגע שמצטברים מספר אירועים רעים ממקורות שונים, ואין להם הסבר מניח את הדעת, משתנה חוות הדעת העסקית על הלקוח לרעה. כך צריך גם לנהוג בתחום הצבאי. הנה ראשי פרקים ששמענו החודש מפי לוחמים בשטח, בתקשורת. לדברי חלק מהכתבים ו/או הפרשנים המדווחים, בחלק גדול מהמקרים חוות הדעת הביקורתיות מגיעות מחיילים וקצינים בכל רמות הפיקוד.
אי המניעה של אירוע החטיפה בכרם שלום והאירוע עצמו - אינו תקין.
אי המניעה של אירוע החטיפה בזרעית והאירוע עצמו - אינו תקין.
ההחלטה לבצע פעולת ריכוך אווירית ולהסתפק בה במשך 10 ימים - איננה תקינה.
האירוע של סטי"ל חנית מול חופי לבנון - אינו תקין.
ההחלטה לשלוח סד"כ מצומצם לכיבוש מרון א-ראס, כולל החילוץ - איננה תקינה.
ההחלטה לשלוח סד"כ מצומצם לכיבוש בינת ג'וביל, כולל החילוץ - איננה תקינה.
ההחלטה להשתית את המלחמה על פעילות בכוחות מצומצמים תוך הפקרת העורף -איננה תקינה. מעולם לא ספג עורף ישראלי רחב כל כך 2,000 טילים במשך 16 יום.
ההחלטה לכבוש מעוזי אויב בלבנון ללא ריכוך וחישוף השטח - איננה נכונה.
חמישה כלי טיס (מטוסים ומסוקים) ניזוקו ונהרסו תוך שבועיים ללא מגע עם האויב. הדבר נבע מתקלות טכניות וטעויות אנוש. רצף תקלות כזה איננו תקין.
ובינתיים, תמונת המצב בחזית איננה טובה. אנו מצויים ביום ה- 17 למערכה ורובה מתנהל בשטחי ישראל, בניגוד לכל מלחמה קודמת. המשמעות היא שהעורף סופג מהלומות ללא אמצעי הגנה נגד הנשק תלול המסלול. ישראל לא מצליחה להעביר את המלחמה לשטח האויב. ישראל איננה מנצלת את היתרון הצבאי שלה. איננה מפעילה טנקים וכוחות יבשה במינון גבוה - נגד כ- 1,000 לוחמים ופחות מכך של האויב. האויב הצליח למשוך את צה"ל לזירת הקרב שלו, ובמינון המועדף עליו: לוחמה פנים אל פנים.
ישראל איננה מצליחה לחסום את נתיב האספקה הגלוי הנע מגבול סוריה ומשדות תעופה צבאיים בלבנון ומתגבר את האויב ואת ציודו. ישראל איננה מצליחה לאתר את משגרי הטילים, ארוכי הטווח (250 ק"מ), שיש להניח שהם מוצבים בתוך בתי מגורים תמימים בגובה של 2 קומות. רק צריך להסיר את הגג ולשגר. ללא מודיעין מדויק אין סיכוי לאתר את המיקום. והפיתרון הוא לשטח ולהרוס כל מקום חשוד, בלית ברירה. אני מניח שכדי לבצע זאת ממתינים לטיל הראשון שיפגע בגוש דן.
בעקבות אוסף של החלטות לא תקינות הצלחנו לשחוק לחלוטין את הסטטוס של ישראל ואת כושר ההרתעה של צה"ל. אפשר רק לדמיין מצב דומה שיקרה בשטחי יהודה ושומרון. מישהו צריך לשנות באופן דרסטי את הגישה לתנופת המלחמה בחזית הצפון. מישהו צריך להבין שאין הרבה זמן על-מנת לצמצם את הנזקים וחייבים להגביר את הקצב. מישהו צריך למנות מפקדים נוספים בחזית הצפון בעלי ניסיון, מעוף והשראה ולצייד אותם בסד"כ מתאים. עכשיו!
מישהו צריך להרהיב עוז ולומר לראש הממשלה, אהוד אולמרט: עד כאן!
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
