אלה הדורשים להקים ועדת חקירה לבדיקת מחדל מלחמת לבנון השנייה, מחפשים את המטבע מתחת לפנס. חבל לבזבז משאבים ולהשחית אנרגיה לחקירת הסיבות לאסון שנפל עלינו כרעם ביום בהיר, אין כל תועלת בחיפוש שעיר לעזאזל. חלילה לנו מלפתוח במלחמות יהודים: הדרג הצבאי נגד הדרג המדיני, ימין נגד שמאל, יונים נגד ניצים, כחולים נגד כתומים, מאבק מיותר של יד איש באחיו שרק ירבה ריב ומדון, יגביר שנאת חינם, בעוד אויבינו שמחים לאידנו.
אין מה לחקור ואין את מי לחקור (מלבד את הניהול הכושל של המלחמה, ותהליך קבלת ההחלטות הנלעג). וזאת משום שהסיבה העיקרית למחדל מלחמת לבנון גלויה לעין, זועקת לשמים, ורק עיוורים חסרי תקנה אינם רואים אותה.
חטאנו באימוץ הקונספציה הנואלת שפרי הבאושים שלה היה הסכם אוסלו, המבוסס על ההנחה כאילו שורש הסכסוך הוא הכיבוש, וכאילו הנסיגה מהשטחים תרצה את הפלשתינים ובכך כביכול הצלחנו לפרוץ את הדרך אל השלום.
זוהי הקונספציה שטמטמה את מוחותינו בשנים האחרונות, שהגיעה לשיאה בטרגדיה שלא היתה דוגמתה מיום הקמת המדינה, כשמיליון וחצי ישראלים מבוהלים הסתתרו במקלטים מצחינים.
כמה מקומם היום התירוץ שהביא לבריחה המבוהלת מלבנון, כאילו שבכך הצלנו את חייהם של 20 חיילים מדי שנה, ובמשך 6 שנות ההבלגה ושגשוג הצימרים, ניצלו חייהם של 120 חיילים. לכן על כולנו "להודות" לאהוד ברק ול- 4 אמהות ש"השכילו" לראות את הנולד, כך שבמלחמת לבנון השנייה, שילמנו לאסוננו ריבית דריבית.
במשך 34 ימי לחימה נהרגו קרוב ל- 200 חיילים ואזרחים, שלא לדבר על הנזק הכלכלי העצום המוערך במיליארדים רבים, צה"ל איבד את כושר ההרתעה שלו, כשאיש אינו משלה את עצמו שההסכם הרופף של הפסקת האש יביא להפסקת שפיכות הדמים.
מי שאינו מבין היום, כשאנו קוברים את מתינו ומלקקים את פצעינו, כי הזיות שלום הפתאים של אוסלו הם אם כל חטאת, שום ועדת חקירה לא תוציא אותו מהסרט ההזוי שבו הוא חי.
סיסמאות כמו: "הכיבוש אשם", "שטחים תמורת שלום", "הם כאן ואנחנו שם", "מו"מ עושים עם אויבים", "איפוק זה כוח", "מזרח תיכון חדש", סיסמאות הבל שכאלה הן שהביאו לקיצוץ נפשע בתקציב הביטחון, לניוונו של הצבא, להרדמתו של המודיעין, לבריחה המבישה מלבנון, להריסתה של ההתיישבות המפוארת בגוש קטיף, ולמדינה שלמה שנרדמה בשמירה והשלתה את עצמה כי אנחנו יכולים להשתרע איש תחת גפנו...
רבותי, מי שלא מבין היום שהקונספציה השגויה הזאת קרסה ועברה מן העולם, לא יסיק את הלקח המר של מלחמת לבנון השנייה. והלקח הוא, שמאז תחילת הציונות לפני יותר ממאה שנים, אנחנו נחשבים לנטע זר במזרח התיכון, אויבינו לא השלימו עדיין עם קיומינו, ולא נצליח לרצותם אלא אם נסתלק מכל השטחים עד לשפת הים התיכון.
אכן קשה מנשוא להתפכח מאשליות ולהודות בקונספציה שקרסה, אולם ההתפכחות חיונית כדי להתבונן במציאות ללא אשליות, להסיק את המסקנות הנכונות החיוניות להמשך קיומנו, כפי שהשכילו לעשות האבות המייסדים, שנהגו לפי הכלל "יד אחת עושה במלאכה והשנייה מחזיקה בשלח". השלינו את עצמנו כי הסיסמא הזאת מקומה כבר בספרי ההיסטוריה, ושכחנו שהודות לקונספציה הזאת הצלחנו להגיע עד הלום.
עד לרגע המר והנמהר בו "גילינו" את השעיר לעזאזל שהוא כיבוש השטחים ב- 1967, ואליו הצמדנו מיד את שק האגרוף שהם המתנחלים. באיוולתנו נוח היה לנו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכך ששורש הסכסוך נטמן באדמה הרוויה בדמנו שנים רבות לפני הקמת המדינה, בפרעות חברון ב- 1929, דרך מאורעות 1936-1939, המשכה בהתנגדותן של כל מדינות ערב ב- 1947 לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל. עד שלא ייפול לנו האסימון, נופתע כל פעם מחדש.
לפיכך, אם חפצי חיים אנו, מיד בתום המלחמה, עלינו לשנות מן היסוד את סולם העדיפויות הלאומי, לגייס את כל המשאבים הדרושים לשיקומו של הצבא, להכין את העורף למלחמה הבאה, לגייס את העם היהודי בגולה למאמץ הלאומי, לחולל את המהפך הראוי בקלפי, ובשעת הכושר, לצאת למלחמת מנע של אין ברירה, שתהיה אולי המלחמה הצודקת ביותר בתולדותינו, שתהיה גם מלחמת השחרור מאשליות.
