מתי (אולי) נלמד?

מאז פרוץ הקרבות אנו שומעים וקוראים פרשנויות שונות ומשונות על יכולות, כוונות, תוכניות ועוד שכאלה המתייחסים לשכנינו לאזור.

אין ספק כי פרשנינו המלומדים למיניהם אלה שבאים מ"כוחותינו" לשעבר ואחרים, בטוחים כי הם מכירים היטב את הלך המחשבה ויודעים מה בדיוק "קורה ומתרחש" בראשם של אחרים, שהרי אם לא כך, בודאי שלא היו כותבים בביטחון גמור את מאמריהם ומשמיעים לנו את דבריהם.

תופעה זו מוכרת במחוזותינו כבר שנים רבות, הם משוכנעים בידיעותיהם, אך אנחנו כבר חווינו לא אחת את התוצאות ההרסניות של הפגנת הביטחון המופרז.

על-פי מה שמספרים לנו יודעי הדבר למיניהם, אלה שהיו פעם וגם אלה המכהנים כיום, על שכנינו, כל זאת מתוך הכרה וידיעה (כך הם אומרים) של מה רוצה, מתכוון, מתכנן ושואף הצד השני במערכת היחסים הטעונה כל כך בין שני הצדדים, אין כל סיכוי להגיע להבנה ולהסדר לעולם.

מצד אחד, אולי הם צודקים, כי כאשר בודקים את ההיסטוריה של האזור הכל כך טעון שבו בחר היושב במרומים עבורנו כמקום משכן, לא יכולים שלא להיווכח כי למעשה בעת החדשה לא היה כאן שקט לאורך זמן ממושך אף פעם.

אז מה השתנה או מדוע יש סיכוי שמשהו ישתנה אי פעם בנושא זה?האם התושבים האחרים במרחב ומנהיגיהם ישנו את ההתייחסות אל היושבים בציון? ואם כן מדוע? מה טוב יצא להם?

אם זאת אכן המציאות, אז המסקנה המתבקשת מוליכה (אולי) להבנה הכאובה כי מה שהיה זה כנראה גם מה שיהיה ואולי צריך להפסיק ולפנטז על "מזרח תיכון חדש" היות שאין כל סיכוי להגשים אותו.

במידה וכך, שגורלנו להמשיך ולחיות על חרב כבר נחרץ וכל הניסיונות להגיע להסדר כלשהו הם עקרים ומיותרים, יש להפנים את העובדה המרה ולהערך בצורה שונה והפעם ברצינות וביסודיות להמשך ההתרחשויות ולסבבים הנוספים הצפויים במערכה על המשך קיומנו באזור, שיהיו ככל הנראה הרבה יותר כואבים.

מצד שני, האם אי פעם הקשבנו להם ברצינות? שאלנו אותם מה רצונם? מה דעתם? איך הם רואים חשים ומפרשים את הדברים מבחינתם? האם יש אפשרות כל שהיא לגשר על הפערים הגדולים? האם אולי קיים סיכוי שיוביל לעתיד שקט ושפוי יותר באגן הים התיכון?

כיוון שאלו פני הדברים, כדאי אולי לנסות ולחשוב גם בדרך האחרת ואז יתכן שנגיע למסקנה ולהבנה שיתכן שהם לא בדיוק מה שאנחנו כל כך בטוחים שהם?

ולסיום, סיפור (אותנטי) קטן

בתחילת שנות השמונים, מספר ימים לאחר שרגלי דרכו בפעם הראשונה באחת ממדינות מערב אפריקה, הוזמתי למסיבת פרידה שנערכה לכבודו של מנהל בכיר באחת מהחברות המסחריות הגדולות שפעלו במדינה זו. אותו מנהל עמד לפרוש מתפקידו לאחר למעלה מ- 25 שנים של עבודה ביבשת השחורה ולחזור מרוצה ודשן לביתו באחת ממדינות מערב אירופה.

במשך תקופת עבודתו באפריקה, צבר הון רב ולמעשה כל מה שחלם עליו, היה לו. במהלך מסיבת הפרידה נשאל האם יש עוד דבר שאין לו, שטרם הספיק להשיג ושבעבורו יהיה מוכן לשלם כל הון שבעולם?ללא היסוס (לאחר למעלה מ- 25 שנות עבודה עם אוכלוסיה מקומית!) ענה כי במידה ויתנו לו פעם אחת ולו רק לדקותיים להכנס לראשו של כושי על-מנת לנסות ולהבין פעם אחת איך הם חושבים, יהיה מוכן לשלם כל הון שבעולם.

מאז אותו יום, לי כבר ברור כי אין כל סיכוי להבין את צורת חשיבתם של אחרים במידה ולא יושבים איתם, מקשיבים להם, מדברים איתם ואז, אולי, בתהליך של למידה משותפת, שלעיתים יכול להיות ארוך ומייגע, מצליחים קצת לצמצם את חוסר הוודאות ולגשר על פערים.