עבור עשרות אלפי משפחות, נכים, אלמנות, יתומים, ומשפחות שכולות יום הכיפור הוא יום של כאב, יום המסמל את תחילתו של מהפך שלילי בחייהם ובחיי מדינת ישראל, יום המסמל מחדל חמור שקיווינו שלא יחזור שוב. 33 שנים חלפו, 33 שנים וכל שנה זה חוזר מחדש, כואב ומכאיב, כל שנה אני מבטיח לעצמי שאכתוב, אך הכתיבה כואבת מדי. השנה קיבלתי החלטה, אומץ, ובנחישות התחלתי לפרוק ולהתפרק, וזה לא קל.
יום כיפור, שעת בוקר מוקדמת, רוב עם ישראל שרוי בעיצומה של תפילה, תפילת שחרית של יום קדוש, היום הקדוש ביותר במסורת העם היהודי, יום של תפילה, ווידוי, חרטה, תחינה ובקשת מחילה, יום של התחלה חדשה, מי לשבט ומי לחסד. בבית הכנסת השכונתי תפילת השחרית בעיצומה, לפתע אני שומע את קולה המודאג של אימי היקרה: "מוטי, רוצים אותך דחוף מהצבא!" התבוננתי בה, שרידי התפילה עדיין מערפלים את חושיי ואני לא מעכל, "אמא, על מה את מדברת?", אני שואל בתמיהה.
מיהרתי לבית הוריי כשבדרך כל התסריטים הגרועים ביותר עוברים במוחי. נזכרתי בליל אמש, כמה שעות מוקדם יותר, ישבתי אז ברחוב עם חבר (שהיה אז קצין מודיעין זוטר בחיל האוויר), ניסינו להתענג מאווירת הקודש, מהלילה הבהיר, מהשקט, מהאוויר הצלול נטול עשן רכבים, אך משהו הטריד את מנוחת שנינו, הרגשנו תכונה באוויר, לא זוכר ולא יודע להסביר, אך שנינו היינו בתחושת בטן שמשהו עומד לקרות. חברי ניסה להרגיע והבטיח שאם משהו יקרה חלילה, הוא יהיה בין הראשונים להיקרא לדגל.
עטוף בטלית, אפוף הדרת קודש וחדור אמונה, הגעתי הביתה במהירות בתקווה שמדובר בבדיחה או פחות מזה. הבנתי מאימי שכבר מהשעות המוקדמות של הבוקר הטלפון לא הפסיק לצלצל, אך מכיוון שאנו בית מסורתי אימי היקרה לא חשבה לענות לצלצולי הטלפון הרבים, רק לאחר כמה שעות, כאשר כבר הייתה לה הרגשה לא טובה הרימה בהיסוס את השפופרת וקיבלה את הידיעה בחוסר אמון מוחלט, לחיילת מעבר לקו נדרשו עוד מספר שיחות לשכנע את אמי בחשיבות הנושא ולהזעיק אותי מיידית מבית הכנסת.
חייגתי למשרד הקישור, מהלחץ ששמעתי מעבר לקו הבנתי שהמצב גרוע. כמפקד ציר נאלצתי להגיע בכוחות עצמי למשרד הקישור כדי לקבל אוטובוס ולהתחיל באיסוף המילואימניקים לאורך הציר. הדרך למשרד הקישור לוותה במטר אבנים בלתי פוסק על מכוניתי מחבורות פרחחים עטופי טליתות וחובשי כיפות שהתגודדו בצידי הכביש. במקום להתפלל לאהבת חינם ולשלום עם ישראל, להם היה חשוב יותר "לשמור" על קדושת החג באמצעות סיכון חיי בני אדם שממהרים להגן על המולדת ועליהם.
כך, באותו יום ארור החלה האכזרית שבמלחמות ישראל, הסיוט הגדול של מדינת ישראל, לא עוד אופורית מנצחים של מלחמת ששת הימים, הסיוט הגדול של רוב אזרחי המדינה החל, הסיוט הגדול של העתידים להצטרף למשפחת השכול, של העתידים להצטרף לקבוצת נכי צה"ל, אלה שיחזרו שונים, אחרים, פגועים פיזית ו-או נפשית.
מי שלא היה לא יוכל להבין, מי שלא חווה לא מסוגל להבין עוצמתה של מלחמת קיום, אכזריות הקרב, הקושי בקבלת החלטות הן למפקד והן לפקוד, את הדאגה לבית שבעורף, את הדאגה לחברים שבחזיתות השונות. מלחמה שאין בה מידע זמין ותקשורת, אין טלפונים ואין SMS. שבועות של לחימה בשטח רווי אויבים, ללא מקלחת, שירותים, ארוחה חמה או תנאי שינה מינימאליים. שישה שבועות ללא מידע אמין כל שהוא מהבית או מהעורף. לאחר שישה שבועות יציאה ראשונה הביתה, המזליסטים שבינינו ובעיקר עונדי הדרגות הבכירות זכו לטיסה בהרקולס דחוס עד אפס מקום, מצחין מזיעה וריח קרבות, השאר נאלצו "לבלות" כ - 14 שעות בטרמפים כדי לזכות ב - 48-60 שעות חופשה ברוטו, חופשה שלא נותר ממנה הרבה, שחייבים לחזור בדיוק בזמן כדי שחבר אחר יוכל לצאת.
בשטח כאוס רב, מכל מבט ולכל עבר. איך אפשר להעביר את תחושת חוסר האונים והחרדה למראה כלי רכב וטנקים ישראלים שרופים, שלנו. חיילים ישראלים הרוגים שרועים בשטח בתנוחות מעוררות פלצות, אברי אדם מפוזרים בשטח, קולו של המוות המרחף באוויר בשקט רועם, ריח מוות כבד העומד באוויר ומעורר תחושת קבס נוראית. איך אפשר להבין תחושתו של חייל הקם עם שחר מלינה חפוזה בשטח, ולפתע מגלה שיש סיבה לריח המוות הכבד שהטריד את שנתו, הוא מגלה שהוא ישן ליד חלקי גופות שרופות, איך אפשר להבין? אפילו הצילומים הרבים שהבאתי מהחזית נותרו כתיבת פנדורה, 33 שנים מחכה חבילת תמונות עטופה בשקית חומה, ממתינה לעין בוחנת, אפילו הצלם מעולם לא ראה את תוכנה.
עברנו את המלחמה, חווינו חוויות קשות ביותר, גיבשנו חברויות יוצאות דופן, יחד בכינו וגם צחקנו, חלק מהחוויות הדחקנו וחלק שכחנו והיה כלא היה. הפסדנו זמן יקר בהגנה על המולדת, חצי שנת חיים, הפסדנו חברים, חלקם נהרגו וחלקם סתם נעלמו, גרמנו לריבוי שערות שיבה להורינו המתבגרים. אלה שחזרו שלמים בגוף (פחות או יותר) חלקם נשארו מצולקים בנפש, כל אחד ובעיותיו האישיות, בין במודע ובין שאינו מודע. חלומות, סיוטים, כל רעש חריג מקפיץ, זיכרונות, חורים בזיכרון, כל אחד וצלקותיו.
החזרה הביתה ל"שיגרה" קשה וטראומטית לא פחות מהקרבות, מתחילים להבין שלמרות הקרבות העקובים מדם החיים כאן בעיר הגדולה נמשכו, מסיבות בילויים, אהבות ובגידות, מקום עבודה שכבר תפוס, חברה שכבר מנהלת רומן עם אחר, ילדים עם פחד נטישה, הורים מודאגים.
מחפשים עזרה, זועקים ללא קול, מסתגרים בבית לחודשים ארוכים. איש אינו מתעניין, איש אינו שואל לשלומך, אגף השיקום עסוק, אבל במניעת מידע על זכויותיך. בדיוק כפי שהשליכו אותך לגוב האריות במלחמה שאיש לא היה מוכן לה, אתה מושלך שוב לגוב אריות, הפעם הוא משודרג, פשוט מתעלמים ממך, הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת, לא חשוב לאן, העיקר שילך.
בעלי עסקים שעקב נכותם הוגבלו, גילו שיותר לא יזכו לרמת החיים כפי שהשיגו אותה בעבודה קשה לפני המלחמה, בדם יזע ודמעות. לעומתם אחרים שעקב נכותם נבצר גם מהם להמשיך להתפרנס זכו לשדרוג כלכלי שלא חלמו עליו גם בטוב שבחלומותיהם, ככה זה בצה"ל, בנושא התגמול יש שיווין, ללא קשר לעברו של אדם, לעשייתו ולרמת חייו לפני הפציעה, עכשיו אתה רק מספר במשרד הביטחון.
בטקס ציון צליחת התעלה שנערך בלטרון לפני כמה שנים פגשתי חברים, פקודים ומפקדים, לא זיהיתי איש מהם ,למרות קבלת הפנים החמה ביותר שזכיתי לה לא יכולתי לשאת את הזיכרונות, את ההדחקה של כל השנים, לא יכולתי להכיל את הכאב, תוך דקות ספורות נעלמתי להם שוב מהחיים, אך המצפון אינו מפסיק לייסר. חבריי היקרים, גיבורי התהילה העלומים, אני מבקש סליחה, לא הייתי מסוגל לחזור אל העבר האפל, לא יכולתי להכיל את הכאב, ואולי זו הייתה טעות.
לפני מספר ימים שמעתי שלוחמי מלחמת לבנון השנייה יעברו טיפול שלאחר המלחמה. חשבתי לעצמי שהמשיח סוף סוף הגיע, אולי סוף סוף למדו את לקחי העבר, התחילו להבין ולכפר על טעויות העבר.
השאלה מדוע אין מנסים לתקן את טעויות העבר, לכאורה מדינת ישראל הפקירה חלק גדול מלוחמי מלחמת יום כיפור, לוחמים וחיילים שהיו ממש בשדה הקרב, הקריבו נפשם, איבדו את חבריהם, איבדו את בחרותם, את תמימותם, ולימים גילו שאיבדו גם את עתידם. מדינת ישראל לא לקחה מספיק אחריות, לא העניקה סיוע נפשי כזה או אחר, רובם של החיילים והלוחמים שהיו בשדה הקרב הופקרו לעתיד אפל, לא טרחו להעניק להם כלים להתמודדויות עתידיות, לטראומות שעלולות לצוץ במהלך חייהם, טיאטאו את הבעיות מתחת לשטיח, אבל הבעיות צצות ולעיתים מתגברות. השנים חולפות, חיילים ולוחמים רבים, במיוחד לוחמי מלחמת יום הכיפור, נתקלים בספיחי הטראומה בגלל טריגר כזה או אחר, לא תמיד הם מודעים לכך, בדרך כלל אינם יודעים להתמודד עם הבעיה, מדחיקים ומסתירים, מתביישים, ולבסוף מתמוטטים וממוטטים יחד אתם גם את משפחותיהם.
מדינת ישראל חייבת לחבק לוחמים אלה, אך במקום להגיש להם עזרה מיידית ולעצור את הסחף, המדינה שולחת אותם למשרד הביטחון המאויש רובו ככולו ע"י עובדים ועובדות שלא חוו מעולם מלחמה, לא חוו מעולם קרב, לא היו ליד חבר שנפל, לא ראו חיילים שרופים או קטועים, לא הריחו את ריח המוות. הם לא מסוגלים להבין חיילים ולוחמים שיודעים מלחמה אך אינם יודעים כיצד לבקש עזרה, לבקש תמיכה, קרש הצלה. מי שלא היה שם לא יכול להבין, מי שלא היה שם לא יכול להציל נפשות פגועות אלה. מדינת ישראל "חבה לנכי צה"ל חוב מוסרי גדול" כך על-פי דבריי כל המנהיגים במדינה, החל מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל וכלה באחרון מנהיגינו, אם כך מדוע מטפלים בנכי צה"ל המוכרים ובאלה שעדיין אינם מוכרים, בירוקרטים?
האומנם כל כך קשה להבין שאנשים כאלה, שתרמו למדינה את המיטב שבמיטב, ראויים לטיפול בידי אנשים בעלי רגישות, הבנה, רצון כנה לעזור, רצון לעצור את הסחף ולא להגבירו, אנשים שבראש מעיניהם יעמוד שיקום הנכה ומשפחתו ולא שיקולים זרים אחרים.
חשבתי לעצמי, אילו במלחמה האחרונה אפשר היה לקחת את כל עובדי ועובדות אגף השיקום, ולו לדקה אחת בלבד (האמינו לי, בזמן קרב, דקה אחת היא יותר מנצח), ל"ביקור" בבינת גיבל (כסמל) בעיצומו של קרב, אולי חוויה זו הייתה מעניקה להם מעט מהתובנה, התודעה והכבוד שמגיע למטופלים שלהם, אך לצערי אלו חלומות באספמיה, המיזוג במשרד הרבה יותר נוח.
בסעיף 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כתוב: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו", עושה רושם שהמילה "כבודו" נעלמה מהלכסיקון של חלק מהמטפלים בנכי צה"ל, כבודם הנרמס של נכי צה"ל המבקשים לממש את זכויותיהם נירמס מעשה שבשגרה, זה מתחיל בבדיקות המשפילות בכניסה לקבלת שירות באגף השיקום ונמשך לעיתים קרובות גם בפנים. לא לחינם רבים מנכי צה"ל משתדלים להדיר רגליהם מהאגף, שולחים מכתבים שחלקם אינם נענים בניגוד להוראות תקשי"ר, שולחים קרובי משפחה או מוותרים על השירות שמגיע להם, רק לא להיתקל באטימות, הטראומה שאחרי הטראומה.
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" אמרו חכמים. איני פרשן אך קשה להתעלם מההדגש שבמצווה: "נפש", לא אמרו "אדם", ההתייחסות היא במודגש על נפשו של האדם, לדעתי אמרו ולא סתם אמרו, אדם יכול להיות כביכול מושלם, אך אם נפשו פצועה חייו וחיי הסובבים אותו אינם חיים. לעומת זאת אנחנו יכולים לראות נכים קשים, משותקים וקטועים, מנהלים חיים מלאים, חיים של עשייה ותרומה לחברה, חיים בריאים, מה שלא יכולה להיות מנת חלקו של פצוע נפש שמופקר ללא עזרה מתאימה.
דווקא בנקודה זו עושה רושם שיש הזנחה בלתי הגיונית, לפחות באגף השיקום. הם מתרגמים כל דבר להוצאות כספיות, כסף חשוב להם הרבה יותר מהצלת נפשות הזקוקות למעט סיוע, לכאורה עובדים/ות ללא הכשרה מקצועית מתאימה מונעים מזכאים עזרה רפואית מתאימה (ויש לי הוכחות ועדויות לכך).
גם תלונות למבקר המדינה נופלות על אוזניים ערלות (גם לכך יש לי הוכחות), כך לא מעט פגועי נפש ו-או הלומי קרב מסתובבים ברחבי הארץ, צורכים אלכוהול ו-או תרופות ממכרות, ללא עזרה מתאימה וללא מסגרת, לכאורה לאיש לא איכפת, וסיפורים מהשטח יש לרוב.
"פעם ראשונה שאיני מסוגל להגיע לבתי החולים כדי לעודד חיילים פצועים" מספר לי בכאב רב חבר קטוע רגל והלום קרב, נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור. "אני לא מסוגל יותר לשקר לאומללים הטריים, אני לא מוכן יותר לספר להם כמה החיים שלהם יהיו יפים גם אחרי הפציעה, אני יודע בדיוק לאיזה מערכת אטומה הם נכנסים, ונמאס לי מהמשחקים האלה".
מילים אלה של חברי גרמו לי להלם רב, זה לא שלא ידעתי, זה לא שלא חוויתי, זה לא שלא שמעתי, זה לא שלא קראתי בפורומים השונים של נכי צה"ל (מצורף קישור), אבל כאב כזה מעולם לא שמעתי.
ושוב השאלה הנדושה, מי ייקח אחריות! שקלתי לבקש את תגובת ראש אגף השיקום, אך מניסיון העבר, וזה מתועד גם באחד המאמרים באתר Ynet, ראש אגף השיקום אינו עונה....
גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.
רק, לכאורה, לפי שעה
