אקדים ואציין, כי אין בלבי אהדה רבה למשה קצב. בתחילת כהונתו ניסה לנקוט מדיניות-חוץ משל עצמו, ולנסוע להופעה בפני המועצה הפלשתינית ברמאללה, בניגוד לדעת הממשלה ובהחלט ללא שום סמכות. כיום הוא משלם ביוקר רב על פעולתן של רשויות אחרות, ללא סמכות, ועל כך כבר נאמר בפרקי אבות: "על דאטפת אטפוך".
נוסף לכך, אינני נוטה חסד למשה קצב, כמו לשאר אלה שנשבעו בעבר בשם ארץ ישראל השלמה, אך כאשר בוצעה תוכנית ההינתקות, בדורסנות רבה וברמיסת כללי הדמוקרטיה, מילאו פיותיהם מים ונותרו במשרותיהם המפנקות. ציפיתי כי אנשים כמשה קצב יתפטרו ממשרותיהם, במחאה על הפגיעה בערכים שבשמם קבלו את קולות הבוחרים שנים רבות, אך הייתי תמים.
ואולם האזרח משה קצב זכאי, ככל אזרח ואפילו הוא עבריין מועד, למינימום של זכויות, שכל לומדי אזרחות ומשפטים משננים כי הן קיימות, אך כיום הן נרמסות בראש חוצות. והרומסים הם אלופי הצביעות. אין עוד "חזקת החפות", אלא כמליצה ריקה שאין מקיימים. די בכך שבחורה אחת אמרה דברים מסוימים במשטרה, ואחריה בחורות נוספות, כדי שמגלגלת-לשון כשלי יחימוביץ תפסוק בנחרצות: "אני מאמינה למתלוננת א', ולכן על קצב להתפטר מיד".
שימו לב, לא שמענו במו-אוזנינו את דברי המתלוננות, ואנו ניזונים אך ורק מהדלפות המשטרה, שהפכה בפרשה זו לאוראקל הקדוש מדלפי, ולכן דבריה הם דברי אלוהים חיים ודי בהם להדיח את הנשיא מכהונתו. צפיתי השבוע ביעקב אחימאיר, כשראיין בערוץ 1 את עו"ד ציון אמיר ושאלו: "אך מר אמיר, הרי המשטרה, משטרת ישראל שלנו, המליצה להעמידו לדין! אומנם אינני מרשיעו, אך בכל זאת, זוהי המלצתם של אנשי המקצוע במשטרה!". אין זה ציטוט מדויק, אך זוהי רוח הדברים. דבריו של אחימאיר נאמרו כשעל פניו הבעה חסודה ותמימה עד אין קץ, בדיוק באותה נימה שבה היה מוסלמי אדוק אומר: "מה פירוש, הרי כך אמר הנביא מוחמד!". לא, אחימאיר אינו מרשיע את קצב, כדבריו. הוא רק מאמין ללא סייג וללא הרהור נוסף כי המלצת המשטרה היא דבר אלוהים חיים, ולכן על קצב לעוף מכהונתו ללא אומר ודברים.
מה פירוש "משטרת ישראל המליצה"? השכחנו מי זו משטרת ישראל, אפילו על-פי דבריהם של אלה הסוגדים כיום לכל הדלפותיה בפרשת קצב? זוהי המשטרה שבכיריה מטיחים זה בזה בפני ועדת זיילר, בעצם הימים הללו, האשמות במעורבות בפשע המאורגן, ואף במפכ"ל הוטחו האשמות כי היה מעורב במעשי כיעור. זוהי המשטרה שבה מכהן כקצין בכיר תנ"ץ ניסו שחם, בריון, גס-רוח, אלים ומנבל פיו בידעו - כפי שאמר בעצמו - כי דבריו מוקלטים לטלוויזיה ועתידים להיות משודרים לציבור, שהמפכ"ל לא העיפו מהמשטרה בן-רגע והותירו בתפקידו כמפקד מרחב הנגב.
זוהי המשטרה, ששוטריה ופרשיה צולמו בהכותם באלות וברמסם בפרסות סוסים, באלימות רבה ובאכזריות, נערות ונערים שהפגינו בכבישים, בגוש קטיף ובעמונה, ללא כל צורך ענייני ובמטרה לשבור את רוחם בשירותו של שלטון דורסני. זוהי המשטרה, שחוקרים בכירים בה רקחו את פרשיות כנופיית מע"ץ, עמוס ברנס ואחרות. יתר על כן, גדולי הצבועים, המסתמכים כיום על המלצות המשטרה כעל אורים ותומים, ידעו בעבר הקרוב לנגח את המשטרה בעוצמה רבה, בהאשימם אותה בגזענות, בשנאת ערבים, בדיווחי שקר ובשאר מעשים פליליים ומכוערים, בשל מעשיה במהומות אוקטובר 2000. וזוהי אותה משטרה, שתושבים בדרום תל אביב מאשימים בימים אלה את שוטריה בנקיטת מעשי אלימות, לאחר שהובאו לשם דווקא כדי לבלום את גל הפשיעה.
מתי איפוא יש לראות במשטרה מטרה כשרה לכל שיקוץ והאשמה, ומתי יש לראות בה גוף מקצועי חסר פניות ואינטרסים, שחקירותיו טהורות מכל רבב, שאנשיו צחים כשלג ואשר על המלצותיהם אפשר לחתום ללא ביקורת נוספת? האם ההבחנה תיעשה לפי גחמותיהם של חברי כנסת צבועים, שוחרי לינץ' וכל פעולה אחרת שתביאם אל עין התקשורת?
זוהי המשטרה, וזוהי הפרקליטות, שידעו להעמיד לדין שורה ארוכה של אישי ציבור, לרבות שרים, שלבסוף זוכו ע"י בית המשפט. חלק מהזיכויים (למשל זיכוייהם של שמחה דיניץ ז"ל ושל מאיר שיטרית) היו תמוהים, בלשון המעטה, ונשענו על נימוקים שמוטב להם אלמלא נכתבו, אך עובדה היא כי המזוכים נאלצו להסתלק ממשרותיהם וסבלו סבל רב, ללא תקנה, בטרם טוהרו.
לפני כשנתיים-שלוש נחשד ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, במעשי עבירה חמורים ביותר, שהגיעו לכלל שחיתות רבתי. אילו הורשע בביצוע כל העבירות שיוחסו לו, היה עשוי לשבת בכלא זמן ממושך. חקירת שרון, מקורביו ובניו נמשכה זמן רב, אך במהלכה לא שמענו איש מהעיטים, המשחרים כיום לדמו של קצב, דורש כי שרון יתפטר, ישעה עצמו (אין דבר כזה בחוק) או יכריז על "נבצרות", זמנית או קבועה.
יתר על כן, לא היתה זו המלצת המשטרה, אלא כבר הוכן כתב אישום מלא ומפורט נגד שרון, ע"י פרקליטת המדינה בכבודה ובעצמה וע"י צוות שכלל את בכירי הפרקליטים במשרדה. במילים אחרות, לא היתה זו המלצת המשטרה, שעצם פרסומה מהווה חריגה קשה מסמכותה, מאחר שתפקיד המשטרה הוא לחקור בלבד. פרקליטת המדינה היא שקבעה כי שרון הוא בר-אישום. הפיכת קביעתה זו של עדנה ארבל ע"י היועץ המשפטי לממשלה הדהימה כמעט כל משפטן, שכן ברור כי צוות כה מנוסה של פרקליטים לא היה מכין טיוטת כתב אישום בלא שנמצאו בידיו ראיות כבדות לאשמתו של שרון. אין טעם לעסוק כאן במניעיו ובנימוקיו של מזוז.
אפילו לאחר שפורסם ברבים, כי פרקליטת המדינה הכינה טיוטא של כתב האישום והגישה אותה ליועץ המשפטי - ללא שום ספק, שלב מתקדם הרבה יותר מהשלב שבו נתון כעת עניינו של משה קצב - לא שמענו את להקת מגלגלי העיניים הנשמעת כיום, בהשתתפות זהבה גלאון, יורם מרציאנו, שלי יחימוביץ ורבים אחרים, ולמעשה מרבית הפוליטיקאים, פוצים פה ומצפצפים בדרישה ששרון ילך הביתה לאלתר.
את הנימוקים לאותה שתיקה מוזרה, ולאותה מערכת שונה לחלוטין של נורמות התנהגות ציבורית, שכיום הללו כה מקדשים, אין צורך להסביר. שרון היה חופשי, אילו רצה, לא רק לעשות מעשי שחיתות, אלא גם לאנוס ולהטריד מינית כאוות נפשו, וכבר ראינו בעבר מנהיג אתרוגני אחר, משה דיין, שפשעיו זכו בהתעלמות מוחלטת. הצדיק שרון, שחשש מהעמדתו לדין, ידע את נפש בהמותיו והלך למהלך ה"הינתקות", בסתירה לכל שהטיף לו זמן קצר לפני כן, בהבינו כי בכך יהפוך לאתרוג בקופסה, כדבריו שלא-ישכחו של העיתונאי המושחת.
אסתכן כאן בנפשי, בידיעה כי דברי יהוו קול קורא במדבר, ובהפגנת מיושנות נוראה אכריז: לעולם תהא המשטרה, כל משטרה, חשודה בעיני האזרח וחייבת בחובת ההוכחה כי מעשיה נקיים וטהורים. השקפה זו חיונית לא רק לטובת האזרח ולטובת חירותו ותקינות השלטון, אלא גם לטובת המשטרה עצמה. זהו כוח מזוין ורב-עוצמה, שכוחו ניתן על נקלה להפניה לעבר גולגלות האזרחים ולעבר חרותם האישית, אם אין מציבים מולו מחסומי פלדה. ראינו בברזיל משטרה, ששוטריה הקימו פלוגות-מוות היוצאות בלילה לרחובות ורוצחות מי שנחשד בעיניהן בעבריינות, גם אם זהו ילד בן עשר או סתם מי שפרצופו אינו נראה לשוטרים. אומנם זוהי דוגמה קיצונית מאוד לשימוש-לרעה בכוח המשטרה, אך גם משטרת ישראל היתה מעורבת במעשים שהכיעור בהם עבר כל דמיון. דברי אלה אינם נכתבים מתוך עוינות למשטרה, אלא בשל הרצון לראותה מבצעת את תפקידיה הקשים על טהרת המקצוענות, החוק והמוסר.
כל אימת שהמשטרה מודיעה כי פלוני העיד כך וכך בפני חוקריה, אני רושם זאת לפני וחושד מיד כי ההדלפה היא חלקית ומסולפת, לפעמים אפילו כצורך לגיטימי של החוקרים להוליך שולל וללכוד שותפים לעבירה שטרם נתפסו. לעיתים קרובות יותר, ההדלפה מיועדת להאדיר את שמות החוקרים ולתרום לקידומם, בעיני הציבור אם לא בעיני מפקדיהם (לעיתים קרובות אין זו המשטרה אלא הסניגור, המדליף לתקשורת את העדויות נגד לקוחו, לקידום פרסומו האישי ובסתירה גמורה לטובתו של הלקוח). ובאותה נשימה אני אומר לעצמי: גם אם הדברים נאמרו ע"י העדים, כפי שהתקשורת מדווחת, עוד נראה כיצד תעמוד העדות בחקירתו של סניגור מעולה. אין תחליף לחקירה נגדית מקצועית ומעולה, שבה ראינו פעמים רבות כיצד האמת נחשפת, והיא שונה לחלוטין מהעובדות שעלו מחקירת המשטרה. לבטח אין לראות תחליף מתאים לכך בחקירתה המגוחכת והשערורייתית של שלי יחימוביץ.
העובדה שמדובר בחשדות לעבירות מין, אינה משנה כהוא-זה. הניסיון האנושי מוכיח, כי יתכן נשיא אנס ומבצע מעשים מגונים, בדיוק באותה מידה שתיתכן עלילת-שווא נגדו בפיותיהן של נשים אחדות. הכל אפשרי, ולפעמים גם בית המשפט מתקשה בקביעת הגרסה הנכונה.
לדעתי, חזקת החפות חייבת לעמוד לנאשם גם לאחר שהמלצות המשטרה אומצו ע"י היועץ המשפטי לממשלה והפכו לכתב אישום. גם היועץ המשפטי ואנשי הפרקליטות אינם מלאכי שמיים, וגם בהם - כבכל אדם - יש לחשוד בטעות, ברשלנות, במעשי כיעור ואפילו בזדון. פרשת שרון מהווה ראיה ניצחת לכך, שלפעמים גורלו של החשוד למשפט או לשחרור מכל אשם תלוי בזהותו המקרית של האיש המחליט סופית בשאלת העמדתו לדין.
בתמימותי כי רבה אכריז: חזקת החפות חשובה ואפילו מקודשת בעיני יותר מכל מראית-עין של פוליטיקאי, ואני רואה בשמירתה ערך עליון בדמוקרטיה, לא רק כמליצה ריקה. אכן, על המשטרה לנהל חקירה בשל כל חשד, לאסוף ראיות ולהגישן לפרקליטות, ועל זו להכין במקרה המתאים כתב אישום ולהעמיד את החשוד לדין. ואולם, כל עוד בית המשפט לא הרשיע את הנאשם, טענתו כי העלילו עליו עלילה, נכונה וראויה לאמון בעיני לא פחות מטענת העדים כי הוא-הוא העבריין. עדות שקר אינה המצאה של דורנו, והיא נכללת בעשרת הדברות.
לעיתים אין מנוס מנקיטת צעדי זהירות, ולכן קבע המחוקק הסדרי ביניים למקרים שבהם מדובר בחשש כי החשוד יברח, ישפיע על עדים או יוסיף לפגוע באחרים או בעצמו. כאשר יש ראיות סבירות, בינתיים לכאורה בלבד, כי זהו המצב, רשאי שופט - לרוב לא השופט העתיד לשבת במשפט עצמו - להורות כי ינקטו אמצעי-זהירות, כמו מעצר, מעצר-בית, אשפוז פסיכיאטרי וכדומה. זהו הכרח בל-יגונה, ועדיין החשוד מוחזק בעיני המחוקק כחף מפשע. חזקה זו אינה מיועדת אך ורק לאלה שפוליטיקאים מסוימים רוצים ביקרם, אלא גם לרבינוביץ משדרות ולמסעודה מסביון. בהיעדר נסיבות המחייבות נקיטת צעדי זהירות כאלה, החוק מחייב לשחרר את החשוד ולהניח לו להמשיך בשגרת חייו, כל עוד לא הורשע.
אין להתעלם מכך שפרשת משה קצב היא מיוחדת, בשל תפקידו של החשוד. הציבור נבוך מהחשד בדבר מעורבות הנשיא במעשי כיעור המיוחסים לו, אם כי במדינות מתוקנות אחרות כבר ראינו פרשיות דומות. נשיא צרפת חשוד זה שנים אחדות במעורבות במעשי שחיתות, ולאחרונה נוספו חשדות כבדים בדבר יוזמתו להעליל עלילת-שווא על שר הפנים הפופולרי בממשלתו ושנוא-נפשו, ניקולה סרקוזי. אף על-פי כן, שיראק נותר בכהונתו, שהיא בעלת משמעות ועוצמה גדולות בהרבה מתפקידו הסמלי-בלבד של נשיא מדינת ישראל.
בשל מעמדו המיוחד, היה על קצב לעשות כל שביכולתו לצאת לחופשה, וחבל מאוד ששכנע עצמו כי בכך יחשב כמודה באשמה. לעומת זאת, איומם של חברי הכנסת להדיחו, הוא חוצפה וחתירה תחת יסודות החוק. על מה, זהבה גלאון ושותפיה, תדיחו את קצב מהנשיאות?. על מעשים שבית המשפט טרם דן בהם וטרם קבע כי קצב עשאם?. הרי בכך תשבו כבית משפט, ותדונו את נשיא המדינה ללא שמיעת העדים וללא חקירתם - בפסק-דין שמהותו ידועה ומוכרזת בפיכם כבר עכשיו. או שמא תדיחוהו על שקיים את החובות המוטלות עליו כנשיא, בנסיבות שבהן החוק אינו מאפשר לו לצאת לחופשה?.
ידועים לי הכללים שקבע בית המשפט העליון, בדבר החובה להשעות ממשרתו שר שהועמד לדין. יש מקום לביקורת נוקבת נגד כללים אלה, אך אין זה המקום לכך. במקרה של נשיא המדינה, אין מדובר בהשעיה, אשר לאחר הזיכוי ניתן לבטלה ולהחזיר את השר למשרתו. הדחת הנשיא או התפטרותו הן מעשים שאין להם תקנה, ועל חברי הכנסת להניח לצורך הדיון כי קצב עשוי להימצא צח כשלג. עליהם לשנות את החוק, בידיעה כי השינוי יחול עקרונית לא רק על קצב אלא גם על נשיאים אחרים בעתיד.
על הכנסת לקבוע הסדר למקרה שבו הנשיא נחקר ע"י המשטרה או עומד לדין, או מעורב בעניין אחר המפריע להמשך כהונתו הסדירה. יש לאפשר יציאת הנשיא לחופשה ביוזמתו, או חיובו לעשות כן ע"י הכנסת, ללא פיטוריו המוחלטים. בתקופה זו ימלא יו"ר הכנסת את מקומו, ואפשר גם לקבוע הסדרים סבירים בדבר הגבלת שכרו וזכויותיו של הנשיא באותה תקופה, כנהוג לגבי עובדי המדינה המושעים בעת העמדתם לדין.
כל הדברים הללו ראויים וחיוניים, כתחליף ללינץ' הציבורי הנורא הנעשה כיום במשה קצב, בידי חבורת עיתונאים ופוליטיקאים אשר, בנסיבות אחרות וחמורות לא-פחות, נהגו באופן שונה לחלוטין ועל-פי נורמות שכעת, לשעה קלה, ידעו לשכוח ולהשכיח.
