אתחיל בנקודת מוצא: איכות האנשים איננה זהה. יש מוכשרים, חכמים וחרוצים, ויש טיפשים עצלים וחסרי כישרון. יש כאלה שיכולים, ויש שאינם מסוגלים גם אם ישתדלו מאוד. יש כאלה שכשרונם מיוחד לנושא ספציפי, ובנושאים אחרים הם חלשים. למשל, אין ודאות שמאמן כדורגל עתיר הישגים יכול להיות מנהיג עובדים. או למשל, מנהיג עובדים מוצלח לא בהכרח יהיה שר ביטחון מוצלח.
אין ספק, שבזמן חרום כל בעלי התפקידים הבכירים במדינה, עושים כמיטב יכולתם כדי להתגבר על בעיות שהחרום מכיל. במיוחד בזמן מלחמה. תוצאות עגומות מוכיחות יכולת מוגבלת. מיד לאחר שסיים האלוף ב(מיל.) דורון אלמוג להקריא קטעים מדוח הביניים, שבהם אמר מה שאמר על תא"ל גל הירש, שמענו את הרמטכ"ל דן חלוץ אומר את המשפט הבא: "בתחקיר (של אלמוג) עלו כשלים חמורים. אני חייב להדגיש כי התחקיר אינו מדבר על רשלנות, או כשלים ערכיים או נורמטיביים" (12.11.06). סוף ציטוט.
והפירוש: תא"ל גל הירש לא הפגין רשלנות או כשל ערכי. ההפך הוא הנכון. ובכל זאת נכשל כישלון חמור (מילים של חלוץ). מסקנה: לא מתאים! אילו לא נקלע למבחן אמת, ייתכן שהיה צולח את תפקידו בשלום, ואולי - אם יש לו חברים בתקשורת - אפילו לטפס עד לשפיץ. לרוע מזלו, המלחמה חשפה את יכולותיו. ואלה - איך לומר בעדינות - לא משהו.
האם שיבוץ או מינוי של מפקדי צה"ל הוא תוצאה של איכות האנשים? כל מי שמצוי בעניינים יודע שהתשובה שלילית. השיבוצים בצבא - כמו במערכות אחרות - הם רקיחה שתכליתה שמירה או חיזוק של אינטרסים אישיים או פוליטיים של הממנים. כללי המשחק הם כאלה, שכל החפץ בקידום, יחפש מסילות לליבו של מוקד כוח.
תא"ל גל הירש הוא אחד מתוך מאות מינויים שנעשו במסגרת הנורמה לפיה איכות היא קריטריון שולי. תשאלו את יאנוש בן-גל, והוא יגיד לכם: "מי שמינה את דן חלוץ לרמטכ"ל, גרם לו עוול נוראי" ("שש" עם עודד בן-עמי, 13.11.06). הרמטכ"ל הקודם סיפר שהוא נועל נעליים גבוהות בקריה, כהגנה מנחשים, ולרמטכ"ל הנוכחי אין דעה טובה יותר על "קולגות"...
איוש משרות שלא על-פי כישורים, במדינה הנתונה לסכנה קיומית - הוא פשע היסטורי. כלבי השמירה האמונים על האינטרס הציבורי יודעים מיהו בחמש השנים האחרונות, הפושע הראשי. נביחתם הרפה - שלא לומר כשכוש בזנב - היא סוג של שותפות לפשע. השותפות הזו גרמה להתפשטות נורמת ה"חפיף", לקרע בעם, לרפיון בצה"ל, במשטרה, ואת המחיר המלא עוד אף אחד לא יודע. מה שבטוח - נשאר לנו הרבה לשלם.
אין זה סוד: עד לפני כשנה, עומרי שרון עסק רק (כמעט) במינויים ושיבוצים. לא נתקלתי באזרח אחד שראה אותו על דוכן הנואמים בכנסת. ולמרות שכל ערוצי התקשורת היו "מתים" לראיין אותו, הוא ברח מראיונות כמו מאש. הכול עשה מאחורי הקלעים: העלטה הייתה מגרשו הביתי.
במרכז ההתעניינות של עומרי וצוות החווה הצינית, עמדה תוכנית החילוץ של אריאל שרון מהמלתעות של מזוז. כדי שהתוכנית הזו תצליח, היה צריך לתת לכלבי השמירה עצם עסיסית, והם יגמלו בשמירה על מיטיבם. במקביל, מי שהתנגד סולק או פוטר, ומי שתמך, שודרג או קודם. כך נולדה תוכנית ההינתקות.
מלחמת לבנון השנייה, חשפה (גם) את איכותם הבעייתית של הדרג הצבאי הגבוה. השמועות אומרות, שרובם - אם לא כולם - מינויים של עומרי. כשמזהירים אותנו לבל "נשפוך את התינוק עם המים", מתכוונים לומר: "הניחו לצמרת צה"ל, כי אין לנו צבא אחר"! וזה נכון. מאידך-גיסא, אם אלופי המטכ"ל הגיעו לאן שהגיעו בגלל שיקולים שאינם איכות, עם איזו הרגשה אנחנו נכנסים למבחן הצבאי הבא?
...יסובסדו כדורי השינה, ומייד!
