אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הציבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.
(יהודה עמיחי)
אילו חי כיום יהודה עמיחי, היינו אמורים לבקש ממנו לשנות את שירו, או, לחלופין, לכתוב אחר, חריף יותר, במקומו. מן הסתם, כמשוער, הוא היה מסרב בנימוס, בחיוכו החם והחומל, בקולו השקט, בדיבורו האטי, במלותיו בנות האלמוות גם כשהן - בעיקר כשהן - נכתבו על מוות.
יהודה עמיחי אינו מתהפך בקברו. איש אינו מתהפך בקברו. זה רק דימוי. גם השיר, כל שיר, הוא דימוי. "מיטב השיר כזבו" - במרכאות ובלעדיהן. יהודה עמיחי, משורר מופלא וקסום, אינו נוכח לדעת שהמציאות עולה על כל דמיון שירי.
היא עמדה, כשנרצחה, על הגשר החוצץ, המחבר, בין ילדות לבין נעורים. כבר לא ילדה. עוד לא אישה. כמעט נערה. היא רקדה. גם הבת שלי, בת השש עשרה, רוקדת. מי שלא ראה נערה רוקדת, לא ראה איך מלאך ופיה טובה נוגעים - הוא במטה קסמו, היא באצבעות המשי שלה - בנשמתה של הנערה הרוקדת ואלוהים, במרומיו, בכבודו, מתרגם את מגעם לגוף, לתנועות, לקסם. אלוהים, מי מופקד על שמירתן?
סליחה, יהודה. מתבקש כאן תיקון. סליחה, מתחייב תיקון. אני מבקש את רשותך לגעת בקודש הקודשים שלך - השראתך - ולשנות את המלים. זה שינוי שהמציאות מחייבת לעשותו. כאן ועכשיו. לאחר הרצח הנורא, סליחה שאין לי מילה אחרת לתאר אותו. נורא.
אלוהים לא מרחם פחות על ילדי בית-הספר. הוא אינו מרחם עליהם כלל. ספק אם הוא מרחם על ילדי הגן. אני חש וחושש שהוא אינו מרחם גם עליהם. אלוהים ישמור. אתה כבר לא תכתוב שיר אחר, אבל רציתי שתדע שהשיר שלך מהול בדם. הוא טבול בו. הוא מבוסס בו. הוא מתבוסס בו. גם השיר שלך, יהודה, נרצח.
נ.ב.
אם אלוהים לא חס, אם הוא לא ריחם אולי, אולי אני שואל, אולי אין אלוהים?
