לאחר שידור כתבה על פירצה בגדר "עוטף ירושלים" התקשר אלי נרגש תת-אלוף במילואים: זוהי פגיעה קשה בביטחון, זמן ומיליארדים ירדו לטמיון. מה לעשות? לכתוב? עניתי שהשאלה כיום אינה ביקורת והתווית דרך. כתיבת מאמרים ומכתבים כבר אינה מועילה במקומותינו. אני מסכים עם כולם בביקורת. התקלות רבות מאוד, בסיסיות וזמן אין. קיים ליקוי בסיסי באופי הישראלי הגורם לתקלות בכל המערכות, ומה שצריך לעשות הוא לשנות התנהגות. להיות מחויב לערכים מוסכמים. לעקור מן השורש מספר תכונות אופי שליליות, שנעשו אופייניות לישראלים (לא רק לפוליטיקאים). השאלה הגדולה מי יעשה זאת וכיצד.
התשובה המקובלת, שהחינוך יעשה זאת, אינה מועילה כאן. לא רק בגלל השכר העלוב שניתן למורים בישראל, אלא בגלל העובדה שהחינוך נושא פרי רק כעבור עשור אחד או שניים וגם אז אין ביטחון בתוצאותיו. נוכח הזמן הדוחק והיקף הבעיות, אני מציע להטיל את התפקיד על התקשורת - עיתונות ,רדיו, טלוויזיה ואתרי חדשות באינטרנט. כיצד הדבר יעשה, נוכח הרייטינג המושג במחיר ירידת סף התרבות? המדינה תטיל זאת על התקשורת באמצעות הכסף: תמורת הסכמה לתוכנית ערכית תתמוך המדינה באמצעי התקשורת לתקופה של שנתיים-שלוש. מובן שצריך לבחון את דרכי התמיכה שונות. הזוי? לא. אם תושג המטרה ותמנענה שלוש-ארבע תקלות גדולות, הדבר יהיה כדאי גם כלכלית.
ומהם הערכים המוסכמים שהתקשורת במאמריה ותוכניותיה צריכה לעודד בכל דרך ובכל מקום:
א. שהאזרח יקיים את החוק והנהלים, שיהיה ממושמע, יסודי, יתייחס ברצינות לתפקידו, יפסיק להתחכם, להתרשל וליצור קומבינות וכד'.
ב. לא להתנהג כ"ראש קטן". לא לומר הדבר אינו בתחום אחריותי. גם אם אינו בתחום האחריות, צריך להתריע.
ג. לא לחשוש לומר את מה שחושבים לפני הממונה, המנכ"ל, הרמטכ"ל או השר. אין חכם בארץ שיחשוב על נושא ולא יטעה. לא ללכת שבי אחרי סיסמאות ואחרי תדמיות של גאונים וחכמים (במבחן ההיסטוריה והאסטרטגיה - הקונספציה שלפני מלחמת יום כיפור, אוסלו, "הכל שפיט" - כל אלה מהוות דוגמא לטעויות של גדולים). הדרך הנכונה היא לנהל דיון אמיתי ופתוח. לזכור שהחוכמה והצדק אינם בלעדיים לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת. החיים מלאי הפתעות.
ד.יושרה צריכה להיות הערך החשוב ביותר, אצל כולם, במיוחד בקרב העליתות. לנהוג ביושרה גם כשהדבר נוגע לי (ישנם אנשים טובים שדואגים מאוד ליושרה של אחרים, אך אינם די זהירים כשהדבר נוגע אליהם).
ה. מינויים צריכים להיות ראויים באמת ולא במלל, ולא דרך קשרים אישיים, חברתיים ופוליטיים, או נאמנות. מינוי שגוי הינו מתכון לקטסטרופות, במיוחד כאשר הממונה ממנה אדם שלא יהווה איום, דהיינו פחות ממנו בכמה דרגות. לכן אין להתפלא כשמוצאים מנהלים או מפקדים פחות מבינונים (לכן הביקורת אינה עוזרת). זה נכון גם לעסקים. מאידך מומלץ להרגיע את השאפתנות, לעודד קצת צניעות אצל אנשים: לא כל עסקן יכול להיות ראש ממשלה ולא כל פקיד מנכ"ל.
ו.להחליף את ההתנהגות האלימה בנימוס ובאדיבות. זאת בכל מקום: בכביש, בעבודה, בסופרמרקט, בגן (שהאם הישראלית תפסיק לומר לילד שלה "תחזיר כשמרביצים לך").
לסיכום: הערכים הנ"ל הם בסיסיים ומקובלים. התקשורת, במקום ליצור כוכב נולד, זמר רקדן ודוגמן נרגן, תעודד את הקפדן, החייכן והבר אוריין, את התרבות והלשון העברית ואת האדיבות וכיו"ב. אנשי התקשורת מכירים את הדרכים לבצע תוכנית כזאת. אני מניח שהם ידעו גם לחשב את העלויות ואת הפסד ההכנסות. אין ספק ששינוי התנהגות ימנע תקלות וועדות חקירה וישפר את איכות חיינו.
את הביקורת יש להשאיר למבקרים הפנימיים. זה יותר מועיל מאשר לחשוף כל יום תקלה ושחיתות אחרת (ואני מאוד נגד שחיתות). אשמח אם בחדשות יעדיפו לראיין נהג שעצר לפני מעבר חציה מאשר לראיין עבריין ידוען. מוטב שהרדיפה אחר ה"סקופ" תתחלף בבדיקת נכונות העובדות ובדיון מקצועי רציני. מוטב להפסיק הדלפת סודות צבאיים הפוגעת בחיילים ובביטחון.
המצב אינו טוב. נכון שאף אחד אינו יודע מה צופן העתיד, אך הסימנים הם של התפרקות והתפוררות. צריך לעשות לתיקון. לקטר לא עוזר. אין זמן ל"מותרות" של ועדות ומחקרים. ישנן בעיות קיומיות. הבית בוער, רמת הסיכון גבוהה. אם לא נתעשת, מה שיוותר יהיה רק להתפלל וזה עוזר רק לפעמים.
