העיתון ידיעות אחרונות פרסם (22.12.06) טיוטת תוכנית מדינית שניסח, אחמד יוסוף, יועצו המדיני של ראש ממשלת החמאס איסמאעיל הניה. עיקרי התוכנית: "הודנה" (הפסקת אש) למשך חמש שנים, נסיגה ישראלית לקווי 67', שחרור אסירים, שיבת הפליטים, תנועה חופשית בין הגדה המערבית לרצועת עזה ולמזרח ירושלים ושליטה פלשתינית במעברי הגבול למצרים וירדן. יעדי התוכנית הוגדרו כ"הפסקת החרם הבינלאומי על הרשות הפלשתינית" ו"מתן הזדמנות לבניית אמון וסיום העימות בדרכי שלום".
לפני כשבועיים שוחחתי עם חבר הפרלמנט מטעם החמאס, סייד אבו מוסאמיח, על התוכנית המדינית של החמאס בעקבות ראיון לעיתון "אל-חיאת" בו צדד להודנה עם ישראל. אבו מוסאמיח הסביר, כי התוכנית של החמאס מתבססת על עקרונות היסוד עליהם קיימת הסכמה בין הפלגים הפלשתינים, והם: נסיגה ישראלית לקווי 67' ושיבת הפליטים. צריך להסתכל על המצב בגישה מעשית ולתת הזדמנות להודנה לעשר שנים כל עוד הצדדים מיישמים אותה.
אבו מוסאמיח לא שלל את האפשרות שההודנה תתחדש לאחר חמש השנים הראשונות, אך בכל מקרה בראייתו אין מדובר במתווה של הסדר קבע. את הפתרון לסכסוך, הוא אומר יש להשאיר לדורות הבאים. את הסיבה ליוזמה המדינית, מסביר אבו מוסאמיח, ברצון למצוא פתרון מעשי אשר "יתכן שיביא לפתרון אסטרטגי או לפתרון ארוך טווח", וזאת בסיס ההערכה שלא ניתן להגיע להסדר "בגלל התחזקות הימין בישראל לאחר כניסתו של ליברמן לממשלה ומדיניותו של אולמרט המציג תוכנית חד-צדדית, מטיל וטו בסוגית ירושלים וזכות השיבה ופועל לקבוע עובדות בשטח". החמאס מוצגת על-ידי אבו מוסאמיח כתנועה החותרת למצוא פתרונות פרגמאטיים, אך באותה נשימה הוא דוחה את הדרישה להכיר בישראל בטיעון ש"אמתלה של ישראל כדי להתחמק מלהגיע להסדר".
בשיחה אחרת שקיימתי עם זכריא זביידי, מפקד גדודי חללי אל-אקצה בגדה המערבית, הדגיש זביידי כי "אין הבדל בין כל הארגונים הפלשתינים על עקרונות היסוד לפתרון הסכסוך". לדבריו, "המחלוקת היא על הדרך לממש את היעדים. בניגוד ל'פתח', תנועת החמאס דוחה את תנאי הקוורטט, מתנגדת ליוזמה הערבית, להכרה בהסכמים שנחתמו עם ישראל ולהכיר באש"ף כנציג היחיד והבלעדי של העם הפלשתיני". בדומה לעמדות החמאס אמר זביידי, כי "לא יהיה פתרון של שתי מדינות ללא שיבת הפליטים". הוא חזר וציין, כי "לפלשתינים זכות לשיבה וכל הפליטים צריכים לחזור לבתיהם". בשאלת המשך המאבק המזוין, ציין זביידי, כי "פעולות ההתנגדות הפלשתינית תפסקנה אם הצד הישראלי יהיה מוכן למו"מ אמיתי ולתת לעם הפלשתיני את מלוא זכויותיו, ורק במקרה כזה לא יהיה צורך עוד בהתנגדות".
יוזמת ההודנה של החמאס איננה אפוא אלא מהלך טקטי שנועד לחלץ את הרשות הפלשתינית מכבלי החרם הכלכלי והמדיני, להשיג הכרה בינלאומית לשלטון האיסלאמי ובעיקר לשפר עמדות לקראת העימות המכריע על ארץ ישראל. למעשה מבקשת החמאס מישראל, במה שהיא מכנה "יוזמה מדינית", לקצץ את "מחלפות שערה", לוותר ללא תמורה על השטחים החיוניים להגנה בגדה המערבית ולכרוך עבורה את החבל סביב צווארה במעשה התאבדות מדיני שיביא עם חזרת הפליטים לאובדן זהותה כמדינה יהודית. טועים גם הסוברים שהמאבק על השלטון הפלשתיני בין ה'פתח' לחמאס משקף את הבדלי הגישות של הצדדים ביחס לישראל. זביידי, האיש החזק היום ב'פתח', מבטא את דעת ה'פתח' שלא שינתה מעולם את מצעה הקורא להשמדת ישראל.
המסקנה המתבקשת מניתוח תמונת מצב זו הינה שאויביה של ישראל (ולא "יריביה" כפי שמכנים אותם מקצת החוקרים) חותרים באמצעות האפיק המדיני להחליש את ישראל עד שיוכשרו התנאים להכרעה המוחלטת לאחר חיזוק וביסוס המדינה הפלשתינית ושיבת הפליטים. אם זו תוכנית החמאס וה'פתח' ונגזר על ישראל להגיע לעימות כולל עם הפלשתינים, המצהירים שהמאבק המזוין (ההתנגדות) תמשך "עד שיבת הפליט האחרון", ידרשו הקברניטים בישראל להידרש לשאלה האם ללכת כ"צאן לטבח" בתנאי נחיתות אסטרטגית או להקדים את העימות המדיני ההיסטורי.
