אירועי השבועות והחודשים האחרונים גרמו לסלוגן השחוק ביותר בשמאל הישראלי לקבל חזות מרועננת: "הכיבוש משחית". יש בצמד המילים הזה את כל עקרונות האתיקה הירודה שחלחלו לחברה הישראלית והפכו לנורמה, פסולה ככל שתהיה. יש בהן כיבוש של אוכלוסיה אזרחית, חדירה לרשות ולזכות הפרט בכלל, זילות החיים, אבדן כבוד האדם שלנו ע"י ביזוי כבוד האדם של אחרים - ישראלים ופלשתינים כאחד ובאינסוף סיטואציות שונות מהותית זו מזו, כוחניות, מיליטריזם טהור, שחיתות פוליטית, חברתית וציבורית והשחתה - שהיא ונדליזם, אלימות, קלקול ובזבוז.
מי שסייעה להחזיר לסלוגן הזה את ימיו כקדם היתה דווקא אותה מתנחלת מחברון שהתקיפה בבוטות עבריינית, פנאטית ויהירה את המשפחה הפלשתינית, והתמונות שנראו של ילדי מתנחלים זורקים אבנים על גדר הכלוב שהוקם לתושבים הערביים, לכאורה כדי להגן עליהם מאימת המתנחלים. האסוציאציה לגטו לא מאחרת לבצבץ למראה התמונות הללו. גם את היהודים גידרו בתקופות שונות בגטאות על-מנת להגן עליהם, לכאורה. בדרך כלל אני נמנעת מ"דימויי שואה", רק שמראה הכלוב הפלשתיני והיהודים המתנכלים חצה כל קו אדום אפשרי.
כשאני חושבת מה עושות התמונות הללו לתודעה הישראלית ועל כך שאותם ילדים זורקי אבנים יצמחו, רחמנא ליצן, להיות בוגרים משפיעים בחברה הישראלית - הופך "הכיבוש משחית" מסלוגן לסיוט. סיוט של אשה, אזרחית, אמא שקיוותה שאולי, רק אולי, יגדלו כאן ילדיה לעולם טוב יותר. טוב, עם המראות הללו, כבר לא כל כך בטוח שהוא יהיה. אם אחד המדדים לאישיות פסיכופאטית היא עינוי חיות בילדות, מה יאמרו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים על התנכלות לבני אדם? זה הניחוח שעולה מן התמונות מחברון. הפצע הזה בנפשם של הילדים לא רק שלא ימחה, אלא אף ממשיך לחלחל לחברה הישראלית ולהשחית אותה מבפנים. אמות המידה להתנהגות נורמאטיבית משתבשות, העבריינות והשחיתות הופכות לנורמה, כל דאלים גבר.
כתבתי כבר בעבר שלא ברור לי איך רשויות הרווחה, שכל כך ששות להוציא ילדים מבתים ברי-שיקום באוכלוסיות מצוקה, בדר"כ מסיבות חמורות פחות ממה שהראו מצלמות הטלוויזיה בחברון, אינן מתערבות ומוציאות את הילדים הללו מידי הוריהם, המסוכנים לנפשם (תרתי משמע), לצורך שיקום וטיפול פסיכולוגי, שאולי ימזער את הנזקים לילדים ולחברה בכלל. לצערי, השאלה נשארה פתוחה. כי ילדים מוציאים רק מהורים שלא יכולים להתנגד, לא מהיכן שנחוץ וצריך. טובת הילד? לא ביישוב היהודי בחברון.
רק בשבועות האחרונים ארעו 5 מקרי רצח בצפון, בכללם זה של תאיר ראדה ז"ל בתוך בית הספר (בנות ראו את כתמי הדם והגיבו באדישות - לא דיווחו אפילו, כי הכיבוש מקהה) ושל מעין בן-חורין, צמרת פוליטית בחקירות, צמרת רשות המיסים במעצר, אלימות במועדונים, עלייה בפשיעה הקשה, העתקה של אסטרטגיות מאבק של האוכלוסיה הלא חוקית בשטחים אל תוך מדינת ישראל (למשל, הורים שמחו נגד סגירת בית ספר בשרון הפגינו מול בית ראש העיר והוציאו ילדים להפגנות... שיטה מוכרת מימי ההינתקות ואחריהם), ראשי רשויות מאוימים ומותקפים, זילות חיי אדם וזילות העם כפי שבאה לידי ביטוי במלחמה האחרונה (חטא היוהרה של תרבות קולוניאליסטית - שם התחיל סופן של המעצמות הכובשות הגדולות), אלימות משטרתית, התעלמות מתנשאת מיוזמת השלום הסורית, זלזול וחובבנות.
אם יש לי משאלה לשנת 2007, הרי שהיא סוף הכיבוש, נסיגה מוחלטת לגבולות 67 ומו"מ לשלום עם הסורים. ככל שנקדים, אולי נציל את עורנו הדק והשברירי כאן בארץ הזאת, נציל את עתידו של החלום הציוני לפני שהפך לגזענות אלימה חובשת מטפחת חסודה, שיורקת את המילה "שרמוטה" שוב ושוב אל מול פניה של פלשתינית בכלוב.
