והמעגל הולך וסוגר עלינו

במאמר שפרסם יאיר לפיד הוא ניתח את שורשי ההצלחה של תוכנית ההינתקות והסביר שרוב העם, למרות שלא ממש הבין את נחיצות המהלך ולא ממש שוכנע שהמהלך צודק, היה בעיקר שבע רצון מכך שהמתנחלים חוטפים מכה מהשלטון, 'פעם אחת אנחנו נדפוק את המתנחלים'. לטעמו של לפיד היה מדובר בשמחה לאיד על כל השנים בהם הימין הדתי נהג כ"אדוני הארץ".

עם כל הרשעות שבאמירה שכזו, קשה לדחות אותה כלאחר יד. כדאי לנצל הזדמנות זו כדי להתבונן על עצמנו מבחוץ. זו אומנם תחושתו הסובייקטיבית של יאיר לפיד אבל נראה שיש לה שותפים רבים. עובדה שבמהלך משאל מתפקדי הליכוד הבנו שיש צורך במסע עיקש מבית לבית, מאדם לאדם, על-מנת לשכנע את הליכודניקים שהתוכנית רעה. ואם אותם היה צריך לשכנע במפגשי פנים אל פנים, קל וחומר חלקי אוכלוסיה אחרים, פחות אוהדים, היו נשארים מבוצרים בדעתם שכן קשה לשנות בתקופה קצרה תדמית שבונים על ציבור המתנחלים במשך כשלושים שנה- 'פנאטים', 'כובשים' ו'זוללי תקציבים'.

בשנים האחרונות אנחנו הולכים ומסתגרים ביישובים ושכונות על טהרת הציונות הדתית. עם ההסתגרות בא הקיבעון. אנחנו מתקשים לקבל שיש אנשים השונים מאיתנו בלבושם, בשפתם ובאורח חייהם והם עדיין אנשים הגונים וטובים. חוסר הסכמה עם דרכנו אינה הופכת את האחר לרשע, טיפש או בוגד. ואחרי שביצענו את הסינון הראשון הגיע הסינון השני, הפנימי. הדתי יותר והדתי פחות. המתנחל לעומת תושב גבעת שמואל, התורני לעומת הלייט והחפיפניק. החרד"לי לעומת המימדניק.

חולצה לבנה בליל שבת בבית הכנסת היא מראה יפה, אבל גם חולצת גולף שחורה אינה מעידה על אדם זה כי הקשר שלו לכל דבר יהודי רופף.

פעם היינו נגד ה-'ערבים', אחר כך נגד 'השמאל', ואחריו נגד 'החילוניים' וכעת בא תורם של ראש אכ"א, הרב הצבאי היוצא והרב אבינר.

והמעגל הולך וסוגר עלינו...

כאשר אנחנו מספרים לילדינו על הגשמה וחזון, אין צורך להסתפק רק ברשמים מהרב קוק או הרב קלישר. אם רוצים חיבור יהודי-ערכי רחב, גדול ומשמעותי, צריך להתחיל בחיבור החוליות שהתרופפו.. צריך ואפשר ללמדם גם על תרומתם של הרצל, הרב אלקלעי, על יואל משה סלומון וזאב ז'בוטינסקי.הגיע הזמן להעתיק את "פנים אל פנים" אל תוך חדרי ביתנו. לקיים בינינו בירור פנימי אמיתי על הבדלנות התוך קהילתית. לבדוק להיכן נגיע עם תתי הסיווגים החדשים הנוצרים חדשות לבקרים בתוכנו.