התקשורת ירתה לעצמה ברגל

קרוב לודאי שאיש לא רוצה להתחלף עם הנשיא בימים אלה. הוא עומד בפני משפט ארוך ומתיש, שבו התקשורת וחלק גדול מהציבור כבר גזרו את דינו. מני מזוז, היועמ"ש חובב המצלמות, לא מפסיק לצאת בהצהרות בעניינו, אהוד אולמרט, שכל הסקרים מראים שהוא האיש שהכי הרבה אנשים במדינה רוצים שילך, מגלגל בעיניו ואומר שאל לו לנשיא להאחז בכהונתו בכל מחיר ואפילו בליכוד, המפלגה לה הביא כבוד כ"כ גדול בקיץ 2000, כשהפך להיות הנשיא הראשון בתולדות המדינה שנבחר מהימין יש קריאות להתפטרותו.

גם אם יצא קצב זכאי במשפטו ספק אם יצליח אי פעם להתנקות מהכתם ולשקם את הקריירה הפוליטית שלו, אבל למרות הכל יש גם סיבה לקנא בו. כמה מאיתנו לא היינו רוצים להיות במקומו על דוכן הנואמים בשבוע שעבר ולהעמיד מול התקשורת את המראה שהעמיד מולה משה קצב. דווקא ממקום של אנדרדוג מוחלט הצליח משה קצב להפוך את היוצרות ולהיות אחד הבודדים שחשף את פניה האמיתיים של זו אשר אין לבקר אותה לעולם. בקור רוח ובאיפוק שלא ניתן לדעת איך הצליח לגייס במצבו ובכשרון רטורי שמסביר כיצד נהיה לנשיא המדינה הצעיר בתולדותינו, הוא כיוון האשמות חדות כלפי התקשורת ופגע במטרה פעם אחר פעם: הוא האשים את התקשורת שמעולם לא סלחה לו על כך שהביס את יקירה, שמעון פרס ועל כך שהיה הנשיא הראשון שהתמנה מהימין ושבר את ההגמוניה שהיתה עד אז לשמאל על המוסד הזה. הוא הזכיר לתקשורת שביום שהתמנה לנשיא היא הכריזה על "סוף הציונות" וכתבה כי מינויו מחייה את האוירה ששררה במדינה אחרי רצח רבין.

ההאשמות שהטיח הנשיא בתקשורת היו נכונות ומדויקות: "אליטה שסגורה בפני אחרים ויש רק להם את הזכות ליצג את אזרחי ישראל"; "בביהמ"ש של התקשורת אין צורך בראיות, אין צורך בעובדות, אין צורך בהוכחות..."; "אחת הסכנות הגדולות ביותר זה שיתוף הפעולה בין התקשורת למשטרת ישראל"; וגם "מקארתיזם קם לתחיה בישראל". ו"את האמת שום נייר עיתון לא יכול להחליף".

כמה אחרים ניתן היה לדמיין עומדים על אותו הדוכן ומטיחים בה בדיוק אותם הדברים. את כל המחנה הכתום שבקיץ 2005 היה נתון לרצח אופי ולרדיפה פוליטית מידי התקשורת, את חללי המלחמה האחרונה שנפלו קורבן לתקשורת שסייעה להמליך את האנשים הלא מתאימים, את "מורדי" הליכוד שהוצגו על ידה כוונדליסטים רק משום שבחרו להשאר נאמנים לצו המצפון ולרצון בוחריהם, את מפוני גוש קטיף שהתקשורת הקפידה כ"כ לטייח את צורת הטיפול, או יותר נכון את העדר הטיפול בם. כ"כ הרבה מאשימים פוטנציאלים יש, אבל רק הנשיא זכה וממקום של אדם שכבר אין לו מה להפסיד הוא השמיע לתקשורת דברים אמיצים ומפליאים בנכונותם.

התקשורת שאינה רגילה להיות זו שעל ספסל הנאשמים, נפלה למלכודת שטמן לה הנשיא ומיהרה להשתלח בו מבלי לשים לב שבכך היא רק מחזקת את האשמותיו על הטיה תקשורתית ועל התנכלויות הנובעות מדעותיו הפוליטיות וממוצאו. מיד עם סיום נאומו הופיעה על המרקע של ערוץ 2, הקריינית יונית לוי כשהיא אומרת "טוב זה היה הנשיא שמאשים את כולם חוץ מאת עצמו", בעיתון ידיעות אחרונות הופיעה תמונתו של הנשיא שבורה לרסיסים ולידה נרשם "הילד מקרית מלאכי שטיפס הכי גבוה, עושה עכשיו את הדרך למטה ומנסה לקחת איתו את כולם", באתר msn הופיע נאום הנשיא תחת הכותרת האובייקטיבית "מופע האימים של הנשיא קצב". האתר nrg דיווח על נאומו של הנשיא כבזיון בשידור חי ועיתון הארץ מיהר "להוכיח" כי האשמותיו של הנשיא בדויות ע"י עימות כביכול של העובדות עם דבריו תוך שהוא מוציא אותם מהקשרם ומבצע להם פרשנות חופשית, אבל השיא היה כאשר באחד העיתונים נכתב כי אלפרד דרייפוס מתהפך בקברו עקב השימוש שעשה הנשיא ב"אני מאשים" שלו וזאת בשעה שהנשיא מעולם לא טען לאנלוגיה כזו וה"אני מאשים" נכתב בכלל ע"י הסופר, אמיל זולא.

התקשורת, שרגילה כאמור להיות המאשימה ולא הנאשמת, עשתה כל אשר לאל ידה להשיב במהירות את השליטה לידיה, מה שבא לידי ביטוי בהתפרצותו של גדי סוקניק לתוך דבריו של הנשיא וזאת אותה התקשורת שיצרה תקדים שלא היה כדוגמתו כשהרשתה לעצמה לפנות לאשתו של הנשיא וקראה לה לעזוב אותו ושכינתה את הנשיא "הנאשם" עוד לפני שבכלל הוגש נגדו כתב אישום. אותה התקשורת שמאשימה וחורצת דינים השכם והערב. מה קורה לה כאשר היא נדרשת לעמוד לביקורת. אז היא רוקעת ברגליה וצועקת כמו ילד קטן "לא רוצה, לא רוצה".

ולסיום, המשולש הזה, תקשורת-יועמ"ש–נאשם, מזכיר סיפור טראגי מהעבר הרחוק שארע בשנת 1976, כשהועלו נגד אברהם עופר שר השיכון בממשלתו של יצחק רבין חשדות לפיהם היה שותף למעשי שחיתות בחברת "שיכון עובדים". גם אז מיהרה התקשורת לחרוץ דין והעיתונים נמלאו בסיפורים אודות עופר שבהמשך גלשו גם למשפחתו ולשני בניו. בצר לו פנה עופר למי שהיה אז היועמ"ש, אהרן ברק, שיורה על הפסקת החקירה בעניינו, פנייתו נענתה בשלילה. בסופו של דבר נסגר התיק שנפתח נגדו, אולם זה היה מאוחר מדי. גופתו של אברהם עופר נמצאה במכוניתו לאחר שהתאבד ביריה. הוא הותיר אחריו מכתב ובו כתב: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, ושהכל הן עלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר".

מי יתן והנאום של הנשיא הוא המסמר הראשון בארון המתים של שלטון האימים של התקשורת.