הפיגוע באילת ומשמעויותיו

אילת חוותה (29 בינואר 2007) את פיגוע ההתאבדות הראשון שבוצע בעיר הנופש הדרומית בפעולה משותפת של הג'יהאד האיסלאמי ואחד מפלגי גדודי חללי אל-אקצה של ה'פתח'. התגובה הרשמית על פיגוע ההתאבדות מבטאת את אחדות השורה בין הארגונים הפלשתינים השונים. למעט אמירה כללית וקצרה של דובר הפתח, אחמד עבד אל-רחמן, לפיה הארגון "מגנה כל פעולה הפוגעת באזרחים", שאר הארגונים ובהם הזרוע הצבאית של הפתח ברכו על "פעולת האיסתשהאד" (הקרבת הנפש למען אללה בג'יהאד נגד הכופרים).

בין התגובות הבולטות ראוי לציין את הבאות:


הג'יהאד האיסלאמי - דובר הארגון, דאוד שיהאב, אמר כי הפעולה מדגישה את "המשך הדבקות של ההתנגדות הפלשתינית בג'יהאד שלה לשחרור כל האדמה הפלשתינית". שיהאב ציין, כי הוא "חש שמחה" על הפיגוע, והוסיף כי "להתנגדות זכות לבחור את המקום והזמן המתאימים לביצוע הפיגועים, משום שהאויב הופך את אדמתנו בגדה למותרת לפעילות ומזין את המלחמה הפנימית בשטחי הרשות הפלשתינית".

חמאס - דובר התנועה, איסמאעיל רדוואן, אמר, כי הפעולה "מתבצעת במסגרת הזכות הלגיטימית של העם הפלשתיני להגן על עצמו... היא באה לאחר שרשרת של פעולות רדיפה אחר בני עמנו הפלשתיני בגדה וברצועה ע"י האויב הציוני, שבאו לידי ביטוי בהרג, בהתנקשות, במעצר ובפלישה, והיא מתבצעת במסגרת התגובות על פשעים אלה אשר שמים להם למטרה את בני העם הפלשתיני... האחראי על הסלמת המצב בזירה הפלשתינית הוא האויב הציוני ופשעיו נגד בני העם הפלשתיני... חמאס אפילו כשנכנסה לממשלה שמרה על דרך ההתנגדות, משום שדרך ההתנגדות איחדה את העם הפלשתיני".

הנה כי כן, פיגוע ההתאבדות באילת שב וממחיש את הקיצוניות הפלשתינית לאלה אשר שמים מבטחם על תהליך מדיני עם הפלשתינים והידברות עם ממשלת החמאס שיצליחו להביא להסדר של קבע בין ישראל לפלשתינים. הארגונים הפלשתינים חוזרים ושונים בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וגם לערלי אוזניים, את המסר הפשוט של מלחמה ללא פשרות בישראל המונעת במפרשי הפונדמנטליזם האיסלאמי.

כדאי להטות אוזן לטיעונים הפלשתינים המצדיקים את הפיגוע, "מעורר השמחה", בתגובה לפעולות הסיכול הישראליות נגד הטרור. משמעות הדברים, הפלשתינים שוללים מישראל את זכות ההגנה העצמית, דורשים ממנה לאפשר להם לבצע רצח ללא אבחנה באזרחיה היהודים של המדינה, ולאחר מעצר המעורבים בפיגוע, לשחררם מיידית משום שהם "אסירים פוליטיים" ו"לוחמי חופש". סוג כזה של היגיון המתיר רצח המוני עונה להגדרה של "רצח עם".

אתגר קיומי, לא פוליטי

ובמבט לעתיד, רומזים הפלשתינים על אסטרטגית המאבק העתידית שלהם נגד ישראל לאחר שתוקם מדינה פלשתינית גם בשטחי יהודה ושומרון במרחק של 17-14 ק"מ מהים התיכון (קו קלקיליה - טולכרם). גם במציאות זו יוסיפו הפלשתינים לדבוק בפיגועי הטרור כדרך לגיטימית כתגובה לפעולות הסיכול ולאי עמידה ישראלית במימוש זכות השיבה ("זכות מקודשת") ע"פ התפיסה הפלשתינית.

הפלשתינים מוכיחים פעם אחר פעם שלא ניתן לסמוך עליהם, שאין הם מקיימים הבטחות ובעיקר שהם נאמנים באופן מוחלט לחזונם לשחרור בג'יהאד של כל פלשתין. אפשר לנסות כבעבר את יישומו של חזון השלום מתוך תקווה/ או אמונה (ותוך התעלמות מניסיון העבר) שהפלשתינים יקיימו את חלקם. הבעיה היא, שמחיר הטעות עלול להתברר כבעל משמעויות קיומיות. כדי להתמודד עם האתגר הפלשתיני נדרש לבצע מהפך בחשיבה הביטחונית הישראלית ולנתקה מהפוליטיקה.

אין היום ימין ושמאל בישראל וגם לא חלוקה אמיתית למחנות אידיאולוגיים. למעשה ברוב המפלגות האידיאולוגיה מתה ונקברה רשמית והפערים ביניהן מזעריים. האידיאולוגיה היחידה נשענת על היבטים קיומיים, קרי - כיצד להבטיח את קיומו של העם היהודי/ ישראלי בארץ ישראל. הפלשתינים מעוניינים להחזיר את המציאות לשנת 48'. יתכן שצריכים להישקל צעדים ביטחוניים מתאימים למציאות כזו כדי להבטיח את שרידותה של המדינה היהודית.