די לחקירה העצמית של צה"ל

תוכנית התחקירים של הבמאית אורנה בן דוד (שלושה פרקים בטלוויזיה) על התאונות בצה"ל, תחת הכותרת "אשם במותו" - זיעזעה לא מעט אנשים שצפו בה.

הכותרת לסידרה "אשם במותו" - היא כשלעצמה בעלת פוטנציאל רגשי כבד, שיכול לעורר מחלוקת לגיטימית, אבל הוא מבטא רגשות תסכול, זעם, עצב ואפילו כעס כלפי צה"ל, על דרך ההתנהלות, הטיפול וחקירת הנסיבות לנפול יקיריהם.

חלק גדול מההורים השכולים ומשפחותיהם אינם רוחשים אמון לחקירת הארועים ותוצאותיהם. יש חשש לטיוח, להסתרה, להגנה על חברים, על מפקדים ואלה שנשארו בחיים.

קשה להתווכח עם הורים שכולים, קשה לעמוד מולם ונגדם, במיוחד כאשר בחלקים רבים מטענותיהם יש משום ממש, בסיס והגיון רב. כל גוף ציבורי, מטבעו, לא אוהב להוציא את החקירות והבדיקות כנגד עצמו החוצה. כל גוף, מטבעו, מגן על עצמו. נושא החקירות בתוך צה"ל וע"י צה"ל, במיוחד בתחום התאונות הן המבצעיות והן באימונים - נמצא בוויכוח ציבורי ומקצועי מזה שנים רבות, כאשר צה"ל בנימוקים שונים, בעיקר ביטחוניים, הצליח לדחות את הנושא עד ימינו אלה.

צה"ל נותר בין הגופים הבודדים, הממשלתיים, שמתעקש משך שנים רבות לחקור את עצמו. המשטרה והשב"כ שהחזיקו בדעה זו משך שנים ואף ביצעו אותה, הגיעו בסוף למסקנה, אחרי לחצים ציבוריים מאסיביים, שהנזק שההתנגדות הציבורית גורמת להם, ובמיוחד גל חוסר האמון בחקירות ובתוצאותיהן, פוגע קשות בתדמיתם ובעבודתם הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. גוף ציבורי וממלכתי, שמאבד את אמון הציבור שממנו הוא שואב את כוחו, אינו יכול לתפקד ולבצע את משימותיו.

צה"ל, למרבה הצער, עדיין לא הבין זאת ומסתגר בתוך עצמו, תוך השמעת נימוקים שלא עומדים במבחן המשפטי, ההיגיון והסבירות. למען ההגינות יש לומר, לא כל החקירות שמבצע צה"ל פגומות או לא מגיעות למסקנות הנכונות. לא כל הטענות שמשמיעים המתנגדים מבוססות, לא כל הטענות של המשפחות השכולות יכולות להתקבל - אבל בשקלול הכללי של כל הגורמים יש בסיס איתן לצורך בשינוי התפיסה, העמדות המיושנות ובעיקר מתן דחיפה לאלמנט "האמון" שצריך להיות נר לרגלי צה"ל, במיוחד כשבאים לטפל בנושא כה רגיש, אמוציונלי וכואב - של המשפחות השכולות. האמון, הביטחון, הרגיעה הנפשית של משפחות הנפגעים בתוצאות התחקירים ע"י גוף נייטרלי - חייבים להיות אלמנט מכריע בשיקול שיש להוציא את החקירות מידי צה"ל.

כבר שנים שאני ממליץ בכתב, בע"פ ובפורומים שונים להוציא את חקירת תאונות האמונים ואת התחקירים על מות חיילים בשעת פעילות מבצעית מידי צה"ל וגורמיו ולהעבירו לגוף אזרחי, כפוף למשרד המשפטים, מורכב, מופעל ומבוקר ע"י היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. די אם נזכור בהקשר זה את המאבק המתמשך להוצאת חקירות המשטרה והשב"כ מהגופים עצמם, למשרד המשפטים - מהלך שהוכיח את עצמו מעבר למצופה מבחינה מקצועית וציבורית. אבל המאבק של המשפחות במשרד הביטחון נתקל בהתנגדות עזה, לא מתפשרת, ע"י צה"ל ומפקדיו, מזה שנים. אך נראה, כי לאחרונה, החומה התחילה להיסדק והדוגמא הראשונה לכך היא הכנת "הגרסה האזרחית" לתחקיר המבצעי המועבר להורים השכולים.

כדי להבהיר ולמנוע ספקות בנושא אין בכוונת ההצעה להוציא את חקירת התאונות מצה"ל, בכדי לבטל או לבוא במקום התחקיר המבצעי בצה"ל, שהוא חשוב חיוני ולא ניתן להחליפו. התחקיר המבצעי, נועד לצרכי צה"ל, ללימוד לקחים, מסקנות, שינוי שיטות, אמצעים, גישה, כפי שנעשה בעשרות התחקירים המבצעיים לגבי מלחמת לבנון 2, כחומר לימוד והסקת מסקנות לעתיד ולטובת צה"ל, וזאת מבלי לפגוע ולגרוע מהחקירה האזרחית של צוותים מיומנים ומקצועיים, שידונו בהשלכות המקרה ובמסקנות המשפטיות של הארוע, כגון: רשלנות של הגורמים המתכננים המבצעים הלוגיסטיים, האחריות לגרימת מוות ברשלנות או בעצימת עיניים, ובאי צפיית הנולד בצורה סבירה בנסיבות ומהן ההשלכות המשפטיות של העובדות והארועים.

העובדה, ששר הביטחון אז, שאול מופז, החליט למנות "פתולוג חיצוני" שיבצע נתיחה נוספת בגופת החייל, הבן של משפחת הילר מדימונה - מצביעה על כך שצה"ל ושר הביטחון, נכשלו בטיפול הנכון בסוגיה, אחרת לא היינו מגיעים למצב המביך הכואב והרגיש הזה של משפחת הילר.

העובדה, שיש מספר רב של משפחות שכולות שמביעות התנגדות שצה"ל יחקור את עצמו, ובכך מצביעות על משבר אמון בינן לבין משרד הביטחון - צריך להדאיג ולעורר דרכי חשיבה חדשות.

בשנים האחרונות, עקב הארועים האינטנסיביים של פעילות צה"ל בשטחים ועקב האינתיפאדה המלווה במעשי חבלה והתאבדות - נוצר לחץ כבד על משרד הביטחון, כפי שהוא מודה בעצמו, עד שנאלץ להעזר בהכנת המסקנות באמצעות חברה חיצונית אזרחית.

יש ללכת צעד אחד או שניים קדימה ולהוציא את כל נושא החקירה לגוף אזרחי כפוף למשרד המשפטים, בו יהיו נציגי צה"ל בקבע או במילואים, גמלאי צה"ל על כל זרועותיהם, בשיתוף עם אנשי מקצוע אקדמאים, מומחים מיוחדים לנושא הנחקר, במידה ומדובר בתאונות אוויר, ים וכמובן יבשה.

במידה ויש חשש לגבי התאבדות, התעללות פיזית, מינית או עדתית, חוסר התחשבות בטענות החיילים על מחלות, לחצים, בעיות אישיות - ישולבו רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים בצוותים החוקרים, כדי לתת מענה ולכסות את כל זוויות החקירה.

צה"ל בשל בעיותיו ומגבלותיו - לא יכול לעשות זאת, כמו גוף אזרחי, ובמיוחד לא בזמן מהיר וקצר כפי שמצפים ההורים. וכפי שאמרתי לעיל, צה"ל יבצע את התחקיר המבצעי לעצמו, ואם יש מיגבלות ביטחוניות של גילוי אמצעים, שיטות פעולה אמונים וכד'... יש למצוא דרך, באמצעות כללים ברורים, מתואמים ע"י צה"ל, הגוף האזרחי החוקר וההורים או נציגיהם. לשמור על סודיות מבלי לפגוע בחקירה ובגילוי האמת - עם אפשרות שנציג ההורים, ישתתף בחקירה או בחלקה בתיאום עם הוועדה.

יש להניח, שחקירה אזרחית, לא תהסס ולא תפחד להצביע על רשלנות ואחריות של דרגים בכירים בצה"ל, ולא תסתפק, כפי שקרה ברוב החקירות עד כה, בדרגי ביניים או בש"ג. רשימת הארועים והפרשיות ארוכה למדי, לצערנו, כמו פרשת "צאלים" בו המסקנות הובילו לדרגי אלופים והרמטכ"ל, גבעתי א + ב, התנגשות המסוקים בצפון, שהמסקנות והכשלים הובילו לדרגים בכירים בחיל האויר, התיבשות חיילי סיירת מטכ"ל בערבה, פרשת הירי על כוחותינו בלבנון, ביחידת דובדבן ביש"ע - בכל אחד מהם ואחרים לא הגיעו המסקנות לדרגות אל"מ/אלוף ומעלה, ואם כן, הסתיימו בנזיפות אדמיניסטרטיביות.

יתכן שכך היה ראוי - אבל האווירה, ההרגשה של הציבור והמשפחות - היתה אחרת ולהערכתי - אם החקירה היתה ע"י גוף חיצוני מבוקר ומונחה ע"י היועץ המשפטי לממשלה - האווירה הציבורית היתה שונה ובריאה יותר. לקבוצה זו ניתן גם להוסיף את חקירת חטיפת שלושת החיילים בצפון (לפני לבנון 2), שנערכה על-ידי האלוף (מ') יוסי פלד. המסקנות מהאירוע והלקחים לא יושמו, אולי בשל העובדה, שלא ננקטו אמצעים משפטיים או אמצעים פיקודיים, כמון הדחה, העברה מתפקיד של קצינים בכירים - דבר שאולי היה מונע את החטיפה השניה ופרוץ מלחמת לבנון 2.

אין זה מבטיח, שגם בשיטה החדשה לא תהיה ביקורת, טרוניות ותלונות - אך במינון נמוך יותר, ובעוצמת רגשות קטנה יותר - וגם זה הישג בהחלט לא מבוטל - ובעיקר לדעתי, אמון המשפחות בצה"ל ובמשרד הביטחון יגבר. מלחמת לבנון 2 - על תקלותיה, כשליה וניהולה - הוסיפו שמן לאש מדורת ההתנגדות והגיע הזמן לשינוי ורצוי בהקדם.