בשעתו נדהמתי לגלות כי אנשים שעברו כמותי את מסלול ההשכלה בישראל, החל מבית הספר היסודי ועד להענקת התואר הראשון או השני באוניברסיטה, אינם יודעים לומר מי היה המלך הראשון של ישראל או מה היה מקצועו של ז'בוטינסקי. הבורות היחסית הזו התגלתה בזמנו גם בסקר שנערך בסמינר הקיבוצים, היכן שמכשירים את מורי העתיד.
באופן אישי צר לי שאנשים מחזיקים בפחות ופחות ידע, ואין ספק שזהו פועל יוצא של שיטות החינוך הנהוגות במקצועות ההומנייים. והנה במשרד החינוך מבקשים להעמיק את התופעה ולהעדיף באופן מודע ומכוון הענקת כלי חשיבה על פני הענקת ידע. שמעון פרס אף הגדיל ואמר: "בעידן האינטרנט אין טעם לשנן כמה אנשים הרג נפוליאון".
אף שהלב יוצא נגד אמירות כאלו, אני חושב שהצדק עמם. המחשבה העומדת בבסיס הדברים היא מחשבה קולקטיבית ולא מחשבה אישית. עבור הפרט ייתכן שככל שיחזיק ביותר ידע כך ייטב לו ועולמו יהיה עשיר יותר, אולם עבור כלל החברה האדם היחיד הוא פרט במנגנון ויש להפיק ממנו תועלת ככל האפשר. בהתאם לכך, אין באמת טעם להעמיס עליו ידע.
בימים עברו, טרם מכונות הדפוס והרבה קודם להמצאת המחשב, היו בני האדם משמשים כמאגרי ידע. הלימוד בעל פה היה חלק בלתי נפרד מההשכלה. תלמידי החדר נדרשו כל אחד לשנן ולזכור חלקים שלמים מן הכתובים על-מנת לשמש מקור ידע לחבריהם.
שיטות אלו אפשרו צמיחת גאונים כמו הרמב"ם, אנשים שהחזיקו ידע עצום מכל גווני הקשת, מעין אנציקלופדיות אנושיות. אולם, בעקבות ההצטברות העצומה של הידע והמצאת הדפוס הלך הצורך באנשים כאלו ופחת, ואכן הם אינם בנמצא עוד. עתה, כפי שציין פרס, עם העברת הידע האנושי לאינטרנט, אין צורך בסוכני זיכרון אנושיים שיעבירו את הידע הלאה לדורות הבאים.
אין ספק שאיכות הפרט האנושי תעבור טלטלה עזה בעקבות השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים, אבל זו דרכו של עולם
ולא ניתן לעצור זאת. גם אם כוחם של הפרטים יחלש הרי זה לטובת גידול כוחה של האנושות בכללה. ייתכן אף שפינוי הזיכרון במוחם של בני האדם יוביל לניצול חלקים במוח לטובת דברים אחרים.
