אקסודוס, סטרומה, סנט לואיס וכד', הן שמות אוניות מעפילים, אשר כל קיומן כמו נועד להמחיש את האומללות והבדידות של העם היהודי. אוניות מעפילים אלו אספו פליטים מאירופה הכבושה של לפני או אחרי המלחמה (והשואה, למי ששכח, והרבה בעולם שכחו) ונדחו שוב ושוב על סף יבשות העולם. הספינה סנט לואיס, לדוגמא, נדדה מחוף לחוף ובכל מקום נדחתה, עד שפליטיה הושבו לאירופה, שם נרצחו. קורות ספינות אלו ממחישות, יותר מכל, את גורל העם היהודי ללא מדינה משלו.
"אושוויץ ובעלות הברית" - ספרו של מרטין גילברט, חשף את ידיעת בעלות הברית על אודות השואה, את יכולתן להפגיז את המסילות המובילות בדרך לאושוויץ (לו רצו) ואת סירובן לעשות כן (שכן יותר חשוב "מאמץ המלחמה" כולל הסתכנות לחילוץ סוסים כלשהם, יקרים יותר מיהודים כנראה, אשר היו שייכים לאחת ממדינות בעלות הברית). ממש כפי שקרה עם אוניות המעפילים, גם מקרה זה ממחיש עד כמה מדינות העולם שתקו לנוכח השואה. על כן, רק מדינה משלנו תציל אותנו משואה נוספת, כאשר העולם שותק, ועל כן אין לנו מי שידאג לנו למעט עצמנו. לאלו שכבר מסננים 'פארנויה יהודית טיפוסית' אני רק אוכל לשוב ולהזכיר את האימרה הידועה שזה שאדם פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריו (ראה גם: כאן).
גם אם נניח שבעולם המערבי מכירים את השואה, על ממדיה, בעולם הערבי קיימת בורות לגבי השואה. מה הבעיה, בתקציב מדינת ישראל, במקום לשפוך מיליונים רק על ביטחון, להקצות כמה אלפי שקלים לצורך מימון הקמת אתר מקיף אשר יסקור את תולדות השואה והעם היהודי בערבית, תוך ניסוח וסגנון שיהא קליט על הקורא הערבי (הכוונה, שיתחבר לקורא הערבי תוך המחשה כי אירופה עוללה את השואה בעוד שמצבם של היהודים בארצות ערב היה סביר, באופן יחסי, כמובן - זה יכול לקרב את הערבים ליהודים, תוך שהם יבינו כי ההיסטוריה שלנו לא הייתה פשוטה).
על שתיקת העולם לנוכח השואה, ניתן ללמוד ממקורות רבים כמו למשל מאמר בגליון מס' 36 של כתב העת של החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, זמנים, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, בשם: "טרומן והשדולות הארץ ישראליות" (מאת מיכאל כהן). מאמר זה מתאר כיצד, כבר כשנתיים לאחר תום השואה, "השתחרר" הנשיא טרומן, כרבים מבני-זמנו, מרגשות הרחמים והאהדה כלפי היהודים עקב סבלותיהם במלחמה האחרונה. מה שכן הביא בסופו של דבר את טרומן לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל לא היו 'רחמים בגלל שואה' (כפי שהדור הצעיר נוטה בטעות לחשוב, ש"בגלל השואה הקימו לנו את מדינת ישראל"), אלא ניצחונה של ישראל במלחמת תש"ח (זו עוד טעות לחשוב כי הכרת העולם בישראל בכ"ט נובמבר, שנת 1947, היא זו שהביאה לישראל, על מגש של כסף מטעם העולם, את המדינה. זה הניצחון במלחמת העצמאות שהוביל לכך), אשר בעקבותיו "הגיעו הבית הלבן ומחלקת המדינה" לפי אותו מאמר, "לקונסנסוס נרחב בדבר חשיבותה של ישראל למערב כנכס אסטרטגי". אף אחד לא מרחם עלינו, אם כן, ורואים בנו נכס אסטרטגי, בסיס במזרח התיכון ותו לו. עוד תשתית עובדתית לצורך הסבר מדוע אי אפשר, בשום פנים ואופן, לוותר על מדינה יהודית.
הנרטיב הפופולרי של השמאל האירופאי
הנרטיב הפופולרי כיום בעניין נסיבות הקמתה של מדינת ישראל בחוגי "אינטלקטואלים" בשמאל האירופאי הוא לראות את ישראל כ"כובש קולוניאלי" ואת הערבים כ"נכבשים" תוך ציורם באור תמים, רומנטי, כיאה למזרח הקסום. כמה מילים על נארטיבים, אנטי-הגמוניה וקריאה חתרנית בטקסטים: בעקבות הוגים כגון פוקו וסעיד, נוצרה אופנה אינטלקטואלית הרווחת בשמאל האירופאי לפיה יש לקרוא 'קריאה חתרנית' בטקסט ההגמוני, אשר משקף את הנרטיב של החזק ושל הכובש. יש לפרק את הנחות היסוד המובלעות שבטקסט ולהציף את הנחת היסוד המובלעת על פני השטח, לחשוף את הצביעות שבה, השקר שבה, כיצד היא מהווה כלי שרת בידי החזק וההגמוני.
עד כאן טוב ויפה, אלא שאת אותו הדבר שעשה השמאל הראדיקלי הפוסט קולוניאליסטי לטקסטים מערביים קנוניים, היסטוריים וספרותיים, יש לעשות לטקסטים שלו. השמאל הראדיקלי האירופאי, יש לו תבנית מן המוכן, אשר חוסכת לו את הצורך לחשוב באופן מורכב וביקורתי על הסכסוך במזרח התיכון. השמאל הראדיקלי בעולם, שנורא אופנתי עבורו לתייג את העולם לשחור-לבן, קולוניאל כובש מחד, ומזרחי נכבש מאידך, שכח לשים לב שישראל והערבים אינם נכנסים למחוך אשר השמאל הראדיקלי כה רוצה לשים אותנו בו. ישראל אינה 'קולוניאל כובש' והערבים אינם 'נכבשים תמימים'. כמו שהשמאל הראדיקלי באירופה ובישראל 'קורא קריאה חרתרנית' בציור ההיסטוריה, כפי שהוא שלט מאות שנים בכתיבת ההיסטוריה, כך על ההסברה הישראלית לקרוא קריאה חתרנית בנרטיב הפשטני והשטחי שצייר השמאל הזה.
יש להבין שעד כמה שהנרטיב הזה, במחילה, די שטחי וחסר-אינטילגנציה, הוא פופולרי מאד, כמו כל תיאוריה ש'קוסמת' ו'נשמעת יפה'. להציב את ישראל כ'לבן כובש' ולנגב באמצעות שלילת קיומה את כל רגשי המצפון שנוצרו לעולם המערבי בשל הקולוניאליזם (האמיתי, לא מדומה) שהוא ביצע, זה נורא 'מגניב אינטלקטואלית' ובטח שמאלנים באירופה מפגינים את ה'נאורות' שלהם תוך התחרות על מי יגלגל על לשונו את התיאוריה בצורה יותר 'מגניבה' ו'פוסט קולוניאליסטית'. אבל זה פשוט לא נכון.
יש להציב אל מול הפשטנות הכמו-אינטלקטואלית הזו עובדות מדויקות, ולהסביר שהעם היהודי התעורר לשיבת ציון לאחר פרעות ורדיפות, שב למולדתו ההיסטורית ממנה גורש, עשה זאת בתום לב תוך אי הבנה לקיום הערבים פה (שכן כאשר אדם עסוק בלשרוד, הוא לא כ"כ שם לב, אם הוא נמלט למשל, שתוך כדי שהוא נמלט, הוא דרך לכמה אנשים על הרגל בהמולת המנוסה), וכאשר בא למולדתו, הערבים שאפו להשמידו. יש להסביר כיצד כ-3 שנים לאחר השואה, כאילו לא די בהשמדה אחת, הערבים קמו במטרה אחת: להשלים את המשימה שהחל היטלר, ועל עצם העובדה שלא הצליחו 'אנו אשמים'. יש להזכיר גם את הניסיון להשמיד אותנו במלחמת 67', ניסיון שלו צלח, ספק אם השמאל הראדיקלי היה בכלל חש גירוד של אי נוחות בקצה הציפורן, למשמע מה שהערבים היו עושים לנו. יש להעמיד את השמאל הראדיקלי על הסתירות שבמשנתו, על האופנתיות האינטלקטואלית שמסתירה אנטישמיות לשמה וצביעות, ועל העובדות האמיתיות.
התורה של שנאת ישראל על רגל אחת
כרוניקה של שנאת ישראל. מאז ומעולם היהודי נתפס כ'מוצץ דם', 'זקן ציון אשר חותר להשתלט על העולם', גם כאשר הובל לאושוויץ ברכבות המוות ועלה בעשן שהסריח למרחקים בעיירות הפולניות השכנות, אשר התושבים של כמה מהם דווקא די שמחו 'להיפטר מהיהודים'. זוהי על רגל אחת כל התורה של שנאת ישראל. לא משנה עד כמה היהודי חלש, הוא תמיד ייחשב 'כובש', 'מוצץ דם', קולוניאל, 'זקן ציון המבקש להשתלט על העולם', 'סכנה לגזע הארי' ועוד כהנה וכהנה דימויים. על השמאל הראדיקלי באירופה להבין (אם נניח לטובתו שאינו מקיז את דם ישראל בכתובים הראדיקלים מרוע, אלא מנאיביות והיעדר ידיעה על מה זו אנטישמיות וכיצד היא גורמת, תמיד, להאשים את היהודי בכל דבר) את הכרוניקה של הטיעון האנטישמי. להבליט את מעשיו הרעים של היהודי, להקצינם, לנפחם, לייחס לו רוע שטני וכוח זדוני גם כשהוא חלש, בין אם כיהודי אשר מובל כצאן לטווח בגלות ובין אם כישראלי אשר מותקף בטילים ע"י שכן - נסארללה - אשר שואף להשמידו בחסות אירן.
עלינו לקוות, שאם השמאל הראדיקלי באמת נאור (וזאת במידה והוא נאור באמת וזו לא רק 'אופנה אינטלקטואלית') עליו להבין שהטענות שלו, בהשתבצן בקונטקסט של הכרוניקה של הלוגיקה האנטישמית, מהוות המשך של שיח-אנטישמי, שבו היהודים אשם בכל, וחזק תמיד, לא משנה עד כמה הוא חלש.
במאמר מוסגר יש לאמר שאין כל דרך להסביר את הכיבוש. בעידן המידע, הסברה אינה מילת קסם אשר מעלימה כל פשע. מאמריהם התכופים של גדעון לוי ועמירה הס, המציגים את עוולות הכיבוש, נכונים ומן הראוי שיתפרסמו. אך יש לשלב בהסברה את התמונות מההינתקות, כדי להסביר לעולם עד כמה אנו 'נחושים ורגישים', ובעיקר יכולים, לסיים את הכיבוש, אם יתנו לנו משהו בתמורה.
כיום כולם מבינים, דר שההינתקות הייתה אסון. היא הייתה אסון. שכן, בהיעדר הסכם עם אבו-מאזן, 'יצאו גדולים' דווקא הקיצונים, אשר הראו לעמם בפנים עזה כי "הם" אלו ש'הבריחו את הכובש'. אז מה אם ההינתקות הייתה אסון, במובן זה שחיזקה את הקיצוניים, העיקר שניתן, דרך תצלומי ההינתקות המראים כמה נחושים היינו לצאת מעזה, להוכיח לעולם שלמרות שטעינו בכיבוש. יש בידנו את הכוחות להשיב את המצב לקדמותו, או לתקן לפחות, מה שלא ניתן להגיד על אבו-מאזן או הרשות, שאינה יכולה למגר את הקיצונים שבתוכה (ראה ערך גם עמונה שלנו).
על התעמולה ברשות הפלשתינית
לא מזמן יצא לי לקרוא פסק דין אודות חיילת צעירה אשר הגישה תביעה לקצין תגמולים, לאחר שלקתה בנפשה לאחר שמילאה תפקיד. מהו התפקיד, ישאל השואל? תפקידה במסגרת המודיעין היה לצפות בתוכניות של תעמולה ערבית ברשות הפלשתינית, ולתרגם את עיקרי הדברים. אם נפש של חיילת צעירה קורסת למראה התעמולה הזו, מה על הנפש של הפלשתיני, אשר מילדות כבר מורעל בספרי הלימוד של כיתה א' ובהם עוד טרם לומדים לקרוא למדים שהיהודי הוא 'שטן כובש'? יש לחשוף בהסברה שלנו את ספרי הלימוד הפלשתינים, את התעמולה שלהם, את האמרות 'בחצר האחורית' לקהל הפנימי של אש"ף, בהן משמיעים דברים פחות מחמיאים על ישראל ועל הסיכוי לשלום.
על ישראל להציג בפני העולם את האופן שבו האיסלאם הפונדמנטליסטי מנצל את הסובלנות והפתיחות במערב, כדי "להיעלב" באופן רשמי (הכולל מכות, מהומות, הצתות ואלימות, כפי שעולה מהפרק "סובלנות לחוסר סובלנות היא גם כן חוסר סובלנות", במאמרו המצוין של ד"ר ישראל בר ניר "ימין ושמאל - שתי פנים למראה", בגין כל "פגיעה באיסלאם" (קרי ביקורת לגיטימית על חוקיו המפלים נשים וקוראים לשטנת לא מוסלמים). אך בעוד שהאיסלאם "נעלב" כל שני וחמישי באורח רשמי, לא אכפת לו להעליב את מחצית אוכלוסייתו, הנשים, כאשר אותה העלבה באה לידי ביטוי גם במעשים.
כמה הערות לסיום
ההצעות שלעיל, לעניין 'מה על ישראל להסביר' הם רק כמה טיפים שאני מציעה לממשלת ישראל. ברור שההסברה שלנו צריכה לעשות כן באופן מקיף, שיטתי ויסודי. ובכלל, במקום 'לשקם את צה"ל יש להקים מהיסוד, קודם כל, או לפחות תוך כדי, את ההסברה.
מכל האמור לעיל אין להבין, אפילו, שאני נמנית על הימין, אלא שפשוט איני נמנית על אותו חלק הזוי בשמאל, הקרוי 'שמאל ראדיקלי' ואשר באופן עקבי ושיטתי, למקלדת שלו, שממנה הוא כותב מאמרים בגנות ישראל, צמוד שוט הלקאה סמוי, אשר באמצעותו, בכתיבתו מאמרים בגנות ישראל, הוא מלקה את ישראל על כל צעד ושעל שלה, מוצדק (כמו הפתיחה במלחמה האחרונה) או לא מוצדק (הפגזות אזרחים).
אין הדברים שאמרתי לעיל סותרים את החובה לעשות שלום. אך יחד עם זאת, רק הסברה מקיפה תכונן את ההבדל בין "שלום" שיוביל להשמדת מדינת ישראל (קבלת היוזמה הסעודית as is ללא מקצה שיפורים לטובת עצם קיומה של מדינת ישראל) לבין שלום בר-קיימא אשר יאפשר לישראל לחיות ולהתקיים לצד העולם הערבי.
בעולם שבו דברים מוכרעים במועצת הביטחון של האו"ם, אשר בה מדינות מצביעות לפי דעת הקהל שבהן אשר מושפעת מהתקשורת, יש להסביר לעולם את הצדקה בהיותנו כאן, ועל היעדר תום ליבו המוחלט של הצד השני, כדי שלא תיכפה עלינו יוזמת שלום (עם זכות שיבה) אשר תקום עלינו לכלותינו.
