כי הנה החורף עבר, חג הפסח חלף הלך לו, והגיעו ימי החול. זה חוזר מדי שנה, חג הפסח, ולא רק שזה לא הופך להיות נדוש, משעמם, החוויה עוד אמורה להתחזק משנה לשנה, והיא מתחזקת. אמרנו כבר שחג הפסח נחוג לזכר נס שנעשה לנו, תוך שבירת מהלכו הסדיר של הטבע. נס שהיה בו דילוג בולט על כמה שלבים בהתרחשות טבעית, אילו זו היתה מתרחשת, ועיקרו 'נגוף למצרים ורפוא לישראל' באותו מהלך עצמו: מכת בכורות.
בדילוג אחד יצאנו מגלות לגאולה, ואת זה אנחנו חוגגים כבר למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, מדי שנה בשנה. בשביל מה זה? רק כדי להזכיר את מה שהיה - נראה ממש לא לעניין. ובאמת, מי שהוציאו עצמם מן הכלל ואמצו תכנים חדשניים לחג הזה, עשו זאת כי לא הבחינו במסר העכשווי שמשדר לנו החג הזה. והמסר הזה אינו לימי חג הפסח בלבד; יש לקחת אותו כצידה לדרך לאורך כל השנה, עד שנזכה לחוג את הפסח בשנה הבאה, ושוב נצטייד באותו מסר נצחי, רק במודעות גבוהה יותר.
כידוע, חג הפסח נמשך שבעה ימים וזה אומר שלמרות היותו לזכר נס שמעל הטבע, הוא עצמו נמצא בתוך מסגרת הטבע. שכן 'שבע' כפי שהסברנו בעבר לא אחת, מהווה מסגרת זמן שבתוך הטבע, כי בשבעה ימים ברא ה' את העולם, הטבע, כולל יום השבת לקדושה ולמנוחה. בפשטות, המסר הוא שאמנם בדרך כלל יש ללכת עקב בצד אגודל, להתקדם בהדרגה. לא לעשות קיצורי דרך, אלא לנקוט מהלכים של התפתחות טבעית. עם זאת, ישנם מצבים ותקופות בהם אין להסתפק בהילוך הדרגתי ומתון, אלא צריכים להשקיע מאמץ נכר דווקא בחריגה מן המסגרת הטבעית, ועד לביצוע פעולות שבדרך הטבע הן לגמרי למעלה מכוחותיו של האדם לבצען.
כאמור, הנס שלזכרו חוגגים את חג הפסח, הוא המופת של חריגה כזאת מגבולות הטבע; אלא שזה לא נעשה בכוחו של אדם כלשהו ואפילו לא בכוחם של מלאכים, כפי שהראינו ברשימה הקודמת. ובאמת, מיד לאחר הנס, עוד במהלך ימי החג, התורה מצווה להתחיל בעבודה מודעת של התקדמות הדרגתית, בתוך מסגרת הטבע האנושי: (ויקרא כג) [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
הספירה מתחילה ביום בו מקריבים את העומר, למחרת היום הראשון של חג הפסח. כאילו, היה דילוג, היתה שבירה של חוקי הטבע, עכשיו חוזרים חוקי הטבע לסדרם ויש לפעול בתוך המסגרת הטבעית.
ומהי התכלית של ספירה זו, וההתקדמות בתוך מסגרת הטבע? [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. להגיע לחג השבועות, חג מתן תורה, כאשר אנחנו מוכנים ומוכשרים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
הגילויים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הפעימו מאד את עם ישראל. אלא שזה תפס רק בנשמה, בנפש האלוקית. הגוף, הנפש הבהמית, עדיין היו משועבדים מנטלית, והמטרה היא לשחרר גם אותם. זו הרי תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה. (מאמרי כ"ק אדמור הרש"ב [לפרשת אמור]) אך צריך להיות העבודה לברר ולזכך הנה"ב (הנפש הבהמית) כו', וע"ד (ועל דרך) כמו יום א' של פסח שהיה בו יצי"מ (יציאת מצרים) הגילוי הוא [היה] לנה"א (לנפש האלוקית), ואח"כ צ"ל (צריך להיות) ספה"ע (ספירת העומר) וספרתם לכם ממחרת השבת שזהו בירור הנה"ב כו', וכמו"כ (וכמו כן) כאן, הרי צ"ל בירור וזיכוך הנה"ב שהוא מק"נ (מקליפת נוגה) שזהו ע"י ההבדלה דפרסא האחרונה ד-וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת-הָרָקִיעַ, כו', וצ"ל הבירור שיהיה גם הוא כלי לאלקות.
בעברית פשוטה, זה מה שאמרנו קודם; רק הנשמה השתחררה ממצרים, (הנפש הבהמית) הגוף לא באמת השתחרר. כעת המשימה היא להכשיר גם את הגוף שיוכל לקלוט את האור האלוקי שבחרות. הנפש הבהמית היא מ'קליפת נוגה' המעורבת מטוב ורע. המשימה שלנו היא להבדיל ביניהם ולבחור בטוב כמובן. הבחירה בטוב, מטהרת ומזככת את הגוף והנפש הבהמית עד שמגיעים למדרגת קדושה.
משקיעים בהליכה ומגיעים לדילוג
השנה, כמו בהרבה שנים, קוראים בתורה בשבת שלאחר חג הפסח את פרשת שמיני: (ויקרא ט) [א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. (רש"י) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, שמיני למלואים הוא ר"ח (ראש חודש) ניסן שהוקם המשכן בו ביום. (כלי יקר) נראה מזה, שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו, וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח לג) כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם.
אז למה באמת קוראים לו 'שמיני'? הרי היו רק שבעה ימי מילואים. וכמו שאחרי היום השביעי בשבוע, שבת, חוזר להיות יום ראשון ולא שמיני, כך גם כאן, היו צריכים לחזור לשיגרה ולהתחיל את המניין מחדש; כך שואל הכלי יקר. והוא עונה: כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים ע"כ (על כן) הוצרך ליתן טעם מה יום מימים; לפי שהיה יום זה שמיני, דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת.
הוא מתכוון לכך שבו ביום אירע משהו חריג ביחס לאירועי שבעת ימי המילואים שקדמו לו: [כד] וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
וההסבר: שבעה ימים, מחזור טבעי שלם, תרגלו את עבודת המשכן ועשו זאת בשלמות. אלא שכאמור, זה היה בתוך מסגרת הטבע. לא היתה שום חריגה מן המהלכים הטבעיים, כי חריגה כזו היא למעלה מכוחותיו של אדם. אלא אם כן יש התערבות אלוקית.
התערבות כזאת עשויה להתגלות; לאחר שהאדם משקיע ונותן את כל כולו בעבודת ה', בתוך מסגרת הטבע אבל במיצוי כל כוחות נפשו, כמו שזה היה בשבעת ימי המילואים - או אז עשויה להתגלות המעורבות האלוקית ביום השמיני, ביום שחורג ממסגרת השבע-טבע. וזהו גם הרעיון של ספירת העומר, רק שכאן מדובר בשבעה שבועות ולא בשבעה ימים. היום החמישים ביחס לארבעים ותשע, מקביל ליום השמיני ביחס לשבע.
הסדר בטבע הוא, "ברישא חשוכא והדר נהורא". תמיד החושך קודם לאור, כי כך ברא ה' את העולם: קודם וַיְהִי-עֶרֶב אח"כ וַיְהִי-בֹקֶר. לכן הימים שלנו מתחילים בערב ונמשכים עד הערב הבא. שבת למשל. כלומר, היום הולך אחר הלילה. בבית המקדש הסדר היה הפוך; העבודה נעשתה רק ביום, אבל ניתן היה להשלימה בלילה. כמו שראינו בפרשת צו: עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר. אבל זה כאמור, לאחר שהעבודה העיקרית נעשתה ביום. כלומר, הלילה הלך אחר היום.
כאמור, את ספירת העומר מתחילים ביום בו מקריבים את קרבן העומר. מדוע אם כן בספירת העומר, היום הולך אחר הלילה כמו בטבע, ולא כמו בקרבנות בכלל ובקרבן העומר בפרט, שהלילה הולך אחר היום?
התשובה היא כאמור; התכלית היא לזכך את הנפש הטבעית, הבהמית ולהעלותה לקדושה. פעולה כזאת יכולה להיעשות אך ורק מתוך התייחסות חיובית למסגרת הטבע, שם הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא". המטרה היא להתגבר על החושך של הגוף ונפש הבהמית, אבל בשביל זה צריכים להדליק אור, הרבה אורות. את הכח לעשות זאת מקבלים מקרבן העומר שאכן הוקרב ביום, ולגביו הסדר הוא שהלילה הולך אחר היום. היום הוא המוביל. לאחר שמשלימים את ספירת ימי העומר, זוכים לאור הגדול, קבלת התורה בחג השבועות.
בשנה בה התרחשו מהלכים אלו לראשונה, הזיכוך של הנפש הבהמית עדיין לא היה מספיק, ולכן היו נפילות קשות אחר כך. בינתיים חלפו אלפי שנים, שלושת אלפים שלוש מאות ותשע עשרה שנה ליתר דיוק, שבמהלכן יהודים חגגו את חג הפסח, ספרו את ימי העומר וקיבלו את התורה בחג השבועות. הזיכוך המצטבר הגיע כבר למסה הקריטית ואף עבר אותה. זה אומר שהעולם כבר לגמרי מוכן להתגלות משיח צדקנו בגאולה האמתית והשלמה, ומה שחסר זה רק שינוי קטן במודעות שלנו.
הגיע הזמן שנפקח את העיניים. נתעורר מהגלות ונקום לגאולה.
ואז נראה כולנו כמה טוב יהיה ליהודים, וגם לכל האחרים.
