אחרון המאמרים שרובם התמקדו בחוסר מוכנותו של צה"ל למלחמה, התפרסם באתר זה ביום השני למלחמת שלום הגליל השנייה. שם ניסיתי להאיר את עיני הקורא בצורך בהפסקה מיידית של האש,
ובמתן כחודש להכנת הצבא והעורף – לצאת ולהכריע, במידה שהלחץ הבינ"ל במהלך ההכנות לא יביא לשחרור החטופים.
התברר, כי נוכח הערות הקוראים ועמדת האתר, הורד המאמר לאחר 48 שעות, ונעלם כאילו לא היה.
וכך ממשיכה ישראל לתעתע בעצמה ומתמידה בהליכה בתוואי שגוי כבעבר אחרי המלחמה, ונוכח המערכה שבפניה.
צא וראה. אחרי מלחמת יום כיפור 1973 נקבעה בתודעה הלאומית, כי ההפתעה מעשה ידי האויב היוותה מסד בלעדי למכשלת המלחמה.
מאחר וסוגיית חוסר מיומנותו של צה"ל כמקור להפתעה הועלמה מסדר היום הציבורי, הצלחנו לשמר את מכשלת הכשרת הכוחות במלחמת שלום הגליל (הראשונה) – מסד איתן ומעציב להישנותה במלחמה האחרונה.
וכך, כאילו מלחמת יוה"כ הארורה לא הייתה, ולקחי מלחמת של"ג עוטים שכבת עובש נוספת, מבארת ישראל את סוגיות המלחמה האחרונה באותם הליכים כבעבר – בלי דעת כי בכך הנה מחזקת אף יותר את מכשלת המיומנות והמוכנות למלחמה הבאה.
סוגיית ועדות חקירה
בבסיס הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, עומדת הנחה כי ביכולתה להביא לתיקון הליקויים שנחשפו במלחמה, אך אם נבחן את תרומת הוועדות אשר חקרו את מלחמת יוה"כ ומלחמת של"ג יתברר, כי הללו לא תרמו ולא כלום לכשרות המערכת. ההפך מכך: בזכות העליונות במעמדן הביאו ועדות החקירה ללא כוונה רעה, לנזקים אדירים בדמים ובדם.
הראשונה - ועדת אגרנט. לאחר מלחמת יוה"כ הוקמה הוועדה, כדי לברר את אופן הערכות המודיעין והכנת הצבא למלחמה. למרות אישיותם המרשימה של חבריה בתחומי המשפט והביטחון, לא השכילו ולא תרמו זולת האשליה - כי בגירוש ראש אמ"ן רמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום, נפתרה סוגיית המודיעין והמוכנות למלחמה. ספק אם תוצר אווילי שכזה נתן היה להפקה, זולת העדפת החיפוש של "הגרוש ליד הפנס". וכמו נחקריהם ש"חיפפו" בבחינת מיומנות הכוח, בחרו החוקרים לסמן את המטרה לגופם של אנשים - תחליף לבחינת תורת הקרב, והכשרת הכוח הצבאי למלחמה.
הראייה, כי למרות הרכבה המרשים של הוועדה לרבות עשרה אלופי משנה כעזר לאיסוף חומר, לא נמצא ולו צדיק אחד שאמור היה להפנות את תשומת לבם לעובדה כי מקור ההפתעה נוצר כולו בידי צה"ל. וזאת למרות שלידיהם ממש עמדה העובדה גלויה לעין כל ומסמנת כי " מאז נכבשו חצי האי סיני ורמה"ג ועד מלחמת יוה"כ, לא בוצע ולו תרגיל הגנה אחד. כלומר, צה"ל התעלם מההגנה כצורת קרב משלימה להתקפה. משנאלץ לתפקד כמגן, הופתע מאי מוכנותו ויצא לפרק זמן משווי משקל.
- בהתעלמותה של הוועדה מזיהוי מקור ההפתעה, ככזו שנגרמה במחיקת קרב ההגנה מסדר יומו של צה"ל.
- מחוסר הבנתה כי הביצועים הגרועים בקרב, שיקפו את אופני הכנת הכוח הצבאי באימונים.
- וחמור מאלה, בתחושה שיצרו כי מעתה ואילך הכול יהיה בסדר - אפשרו חברי ועדת אגרנט, את השרשתה והגברת נזקיה בדמים ובדם של השיטה הקלוקלת בהכנת צבא למלחמה. וחמור מזה בשיקום הצבא על-פי לקחים שבסיסם בתחושות בטן- ועל בסיסם של מיתוסים מטעם.
הוועדה השנייה - ועדת כהן
אפשר לקבוע בוודאות כי כבר בתחילת עבודתה חטאה ועדת כהן בחטא שהיה בו כדי להפסיק את פעילותה, כל שכן לבטל את מסקנותיה. וזאת, מהתעלמותה מהפקת לקחי קודמתה.
מאחר שמדובר באמני משפט ובאלוף מיומן, קשה להבין כיצד התעלמו אלה בתחילת עבודתם מבחינת תפקודה ותרומתה ( אם בכלל ) של ועדת אגרנט. כאשר לפניהם עמדו אירועי מלחמת של"ג - ששיקפו נאמנה את תרומתה הקלוקלת של ועדת אגרנט, אחרי מלחמת יום כיפור.
וכדי שהקורא לא יתבלבל. אומנם המטרה שלשמה הוקמה הוועדה הייתה כדי לחקור את אירועי "סברה ושתילה". אך נשואי הבדיקה היה תפקוד הצבא ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני - במטרה לאתר לקחים
(ליקויי תפקוד), כדי לסכל את הישנותם.
אילו היו מפנים את מאמצי החקר לבחינה שכזו, היה מתבהר לענקי המשפט (השופטים בעליון – כהן ז"ל וברק יבדל"א) כי המציאות הרעה שחברי הוועדה הקודמת ניסו לשנות - התעצמה בקלקוליה ובנזקיה.
אלא שמכובדים אלה העדיפו להתמקד כמו קודמיהם בגופם של מקבלי ההחלטות, ללא הבנה כי בהעדר הכנה נאותה של צבא למלחמה, נמצא המקור לרעה הפוקדת את ישראל מאז הקמתה.
וכך ללא טיפול בסוגיה הקובעת את כשרותם ואופני תפקודם של הגייסות – ובחינת השלכתם על החלטות הדרג המדיני. השרישה הוועדה את מקור המכשלה, עמוק יותר מקודמתה. והראייה לכך חרותה בכל מהלך ממהלכי המלחמה האחרונה ובאלה שקדמו לה.
והראיות לכך רבות וכואבות:
- מאז פרסום מסקנותיה - לא ההינה ממשלה בישראל לגייס את מלוא העוצמה הצבאית לסיכול האיום. בין אם המדובר באיום עתידי, כל שכן בירי על עיר הבירה, ירי טילים, והרג אזרחים בתוככי המדינה.
- תוכניתו של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, לפינוי צה"ל מלבנון תוך חודש (נובמבר 1982) נגנזה, ובמקומה ניהל צה"ל מלחמת התשה ארוכת שנים עד בריחתו ממנה.
- לקחי מלחמת של"ג שאותרו בידי ועדות (בראשות אלופים ותתי אלופים) וכנסים חיילים, וככאלה נקבעו להפקה ביוזמת רא"ל רפאל איתן ז"ל (שפרש על-פי המלצת הוועדה) - נגנזו בפקודת מחליפו, מסד להישנותם של קלקולי מלחמת של"ג הראשונה בזו שבאה אחריה:
- תפקוד ירוד ובלתי נסבל במערכת הפיקוד והשליטה.
- שילוב לוקה בקרב משולב בין חילי (זרוע היבשה).
- שילוב גרוע בקרב משולב בין זרועי (יבשה אוויר).
- מודיעין טקטי לוקה - באיכות, בכמות, ובזמן.
- תפקוד לקוי של המערכת הלוגיסטית.
יצוין, כי לקחים אלה זוהו כבר במלחמת ששת הימים - חזרו על עצמם במלחמת יום כיפור - בלטו במלחמת שלום הגליל הראשונה – ומשלא טופלו, פגעו אנושות בכוחותינו במלחמה האחרונה.
מה שמלמד כי בהישנות הלקחים ממלחמה לבאה אחריה, אין צורך בוועדת חקירה לאתר אשמים. הללו הנציחו את כשלי קודמיהם – שהוכפלו כתוצאה משיפור באיכות לחימת האויב.
העלמת האחריות האישית בשגרה ובחרום
כל בר דעת מצוי כל שכן חברי ועדת חקירה אמורים לדעת, כי העדר אחריות אישית בשגרה ובחרום מונעת תפקוד תקין של ארגון. ואף על-פי ולמרות היעדרותה של האחריות האישית בישראל, העניקו ועדות החקירה גושפנקה חוקית לחסרונה. וזאת בלי דעת כי בעצם הטלת אחריות אישית ונקודתית, שוללים אלה את זכות קיומה ומימושה ביום-יום עד למחדל הבא - שם תסמן הוועדה הבאה את האחראי לכשל, וחוזר חלילה. כלומר במודל ההתייחסות הלאומי לאחר אסון מובטח -
- כי הקמת ועדת חקירה ממלכתית/ועדת בדיקה, תשתק ואו תסרס את מנגנוני הבקרה בממסד ובכך תהווה מכפיל נזק כקודמותיה.
- בחינת הלקחים ללא אחריות אישית לאיתורם ובעיקר לאופני הפקתם, תהווה ערובה להישנותם במלחמה הבאה.
- ומבקר המדינה יחשוף ליקויים, שזולת כותרות בעיתון לא יתרמו ולא כלום. מה שיבטיח כי ממלחמה זו כמו מקודמותיה נצא מעט יותר חלשים – והרבה יותר מותשים.
מסקנות נשאפות מועדת וינוגרד
מאחר שמציאות שכזו איננה בחזקת מכה משמים, ברי כי בידינו היכולת לשנותה. ובלבד ונשקיע להרף מעט מחשבה נטולת סטיגמות ומיתוסים. או-אז נגלה כי מאז העצמאות הננו בני ערובה למורשת המייסדים שבסיס פעילותה היה האינטרס הפוליטי – וככזו, מכתיבה עד היום את דפוסי הפעולה הלאומיים. בין כלליה המזיקים נמצא "הפרסום מטעם" (היום: ספינים), חקירת מחדלים בחדרי ועדות, וביצירת סיסמאות והפיכתם לנורמות ולכללי פעולה, כאשר כולן מסד לקיזוז ולהעלמת האחריות האישית, בלי דעת כי עיוות שכזה גם שולל את "הזכות הטבעית לשגות" – בסיס איתן לסירוס היוזמה ולקיחת סיכונים בממסד הלאומי.
אם חשבתם כי יסודות המורשת חלפו יחד אם יוצריהם, טעיתם. ראו עד כמה עמוקים שורשיהם והשפעתם על חיינו:
- "מבחן התוצאה" כאמת מידה בלעדית – המונע אבחנה וביקורת, לסיבות ולעלויות השגתה בדם ובדמים.
- "המטרה מקדשת את האמצעים" – כמסד לבזבוז משאבים.
- "עליונות הרעיון/ אידיאל" – המערפל את ערך התכנון, הימצאותם של אמצעים בכמות ובאיכות, מיומנות, ומוטיבציה במידתה – שכולם ביחד מהווים תנאי להגשמתו (ראו למשל עד כמה שגתה ועדת אגרנט בקביעתה כי שר הביטחון מלא את תפקידיו כהלכה, בהיסמך על דבריו בפני פורום מט"כל - "גנטלמנים, צריך להתכונן למלחמה". חכמים אלה לא השכילו וגם לא הבינו כי מתן הנחיות מבלי להבטיח גם את מימושם, איננה נורמה נאותה).
- "חיי הלוחמים כערך עליון" המנוצל לעיתים רבות מדי - לעצירת לחימה ( המאפשר לאויב להתארגן) וגם סיבה שכיחה לאי ביצוע משימה.
- "כל תוכנית הנה בסיס לשינויים" כצידוק שלפני מעשה, כל שכן אחריו למשימה שלא בוצעה כהלכה.
צריך להודות. אמירות אלה מסרסות את מנגנוני הבקרה והביקורת, ומעוותות את הקריטריונים והנורמות זולת המובן מאליו. כולן, מסד לחסרונה של אחריות אישית בשגרה, ובהפוך על הפוך - בצורך בוועדת חקירה ממלכתית להטלתה.
עלינו להבין כי ועדות החקירה אחרי המלחמות, לא הוסיפו ולא כלום לחוסנה של ישראל. ההפך מכך.
שיקולים פוליטיים והתחושה כי "מעתה ואילך הכל יהיה בסדר", הנם המסד לאי סדר המלווה את חיינו ביום-יום. מה שמלמד חקירת מי אמר למה ומתי, מתבטלת בשישים מול חסרון המיומנות והנוהל התקין.
לפיכך עולות בבירור המסקנות המתבקשות מהוועדה:
- על פני האירועים וללא צורך בחקירה מעמיקה - מציינת הוועדה כי הרציפות בחקירתם של שלוש מלחמות בידי ועדות חקירה, מעיד על הליך שגוי ומטעה בתוצאותיו ובהשלכותיו – וכהוכחה לחסרונן
של מערכות ביקורת ובקרה אפקטיביות, שכולן תנאי לתפקוד תקין של הממסד האזרחי והצבאי.
עוד מציינת הוועדה כי השאיפה הציבורית להפעלתה, מהווה סמן דרך - המשקף חוסר אמון מוחלט בממסד האזרחי והצבאי – תופעה, המסכנת את המשטר הדמוקרטי בישראל.
- בהתחשב באיכות האנושית הגבהה של מקבלי ההחלטות, מזהה הוועדה את המקור לכשל המתמשך במיצוי הפוטנציאל הצבאי – כתוצר קטלני של שיטת אימונים קלוקלת המונעת גם את ההבחנה ביכולתם המבצעית של הגיסות. הראייה לכך עולה בכל המלחמות שם הטעה הדרג הצבאי את עצמו ואת מקבלי ההחלטות בכל שקשור לנתוני היכולת הצבאית – ומפקדי צה"ל וגייסותיהם המחישו בכולם רמת ביצוע רדודה, בתואם למה שלמדו באימונים. מה שמלמד כי בעשייה המתבצעת בתוואי שגוי, הופכים "כישורי על" כמו חוכמה וחריצות – למכפיל נזק וכשלים.
לפיכך מבהירה הוועדה לציבור המצפה להתזת ראשים בכיכר העיר, כי עדיף לשנות את תוואי העשייה - חליף להדחת מפקדים לאחר מלחמה. בד בבד מורה הוועדה לגורמים המוסמכים, להעמיד לבדיקה יסודית את מערכות האימונים, הליכי קבלת החלטות, ואופני הפקת לקחים.
- על סמך תוכנם של מסמכי ביקורת מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון, ומתוך לקחי מלחמת של"ג הראשונה, קובעת הוועדה כי מירב הליקויים במלחמת של"ג 2 אותרו שנים רבות קודם – עובדה המסמנת כי אין בנמצא הליך מחייב להפקת לקחים – כל שכן חסרונה של מערכת בקרה וביקורת יעילה על אופני הפקתם ואבטחת סיכולם.
הוועדה מדגישה במיוחד את סוגיית הפקת לקחי מלחמה בצורה בלתי נסבלת, בדוגמה שלהלן:
לאחר מלחמת יוה"כ שבה היה השילוב הבין זרועי מתחת לכל נורמה מקובלת, כינס האלוף בני פלד ז"ל (קצין ואדם משכמו ומעלה) את כל קציני היבשה מדרגת סא"ל, והציג בפניהם את לקחי ח"א - הלקח הרביעי היה "קרב ההשתתפות" (יבשה אוויר).
משסומן הלקח, עבר האלוף פלד לתאר את דרכי הפקתו - בהקמת מפקדה בראשות תא"ל, הצבת קציני קישור אורגנים (אל"מ וסא"ל) באוגדות ובחטיבות לרבות אמצעים לתפקודם, ובשילובם בשגרת היחידות באימונים ובהכנות (נוהלי קרב) לסוגיהם. למרות סכומי העתק שהושקעו ולאחר כמעט שמונה שנות הפקה, באה מלחמת שלום הגליל כמבחן בלעדי באמינותו לקביעת טיבו של הפקת הלקח – שם התברר כי תפוקת השילוב (הבין-זרועי) נפלה בהרבה מזו שהייתה במלחמת יוה"כ. וחמור מזה - מאמץ אוגדתי נעצר ל-24 שעות יקרות מפז כתוצאה מתקיפת ח"א, שהביאה לפגיעה רבה ברק"מ לרבות 113 נפגעים.
אירוע שאמור היה להוות תמרור אדום מדם לאופני הפקת הלקחים, נעלם כלא היה – מסד להישנותו במלחמה האחרונה. משום אלה קובעת הוועדה כי הימנעות מהפקת לקחים לרבות דוחות ביקורת, הינה עברה פלילית. היא הנחתה את הממשלה לבחון אם נדרשת תוספת ואו התאמה לחוק קיים, כדי להעמיד לדין את אלה שאינם ממלאים את חובתם.
- הוועדה מציינת כי חובת אחריות אישית בישראל איננה קיימת – זולת כתב מינוי ומיצוי מלא של הזכויות הנגזרות ממנו. לדעתה, חסרונם של קריטריונים ונורמות, והעדר מחויבות אמיתית למימושם – מהווים סיבה עיקרית לחסרונה של אחריות אישית כמעשה של שגרה.
מאחר שבהבל פה לא נתן לשנות הרגלים והליכים שנוצרו לאורך זמן, מנחה הוועדה את הממשלה ליזום חקיקת חוק – ככזה שיחייב כל דרג בממסד, בתכנון ובהכנת תוכנית עבודה - ובהצגתה בפני הציבור כהתחייבות אישית לביצועה.
וכך מדי רבעון ידווח הממונה לציבור על אופני מימוש התוכנית לרבות ציון השג ואו כשל, ובהדגשת המחויבות לסיכולו. ללמדכם כי רק תכנון וחשיפת הביצוע לביקורת ולבקרה ציבורית - הופך כתב מינוי סתמי לממשי - וכביטוי אמיתי של האחריות האישית.
בלעדיה –
- נבחרי העם והממסד יאבדו את שארית אמון הציבור – עד כדי סיכון המשטר הדמוקרטי.
- צה"ל יתמיד באימון הגיסות באותם שיטות שגויות – ובכך יופתע כבעבר מידי עצמו, כאשר ביום פקודה יתברר כי איננו מוכן למלחמה.
ואנו אזרחי המדינה נאלץ ביתר שאת להיסמך על ההבטחה כי אכן "שומר פתאים השם".
