ראש הממשלה אהוד אולמרט תוקף קשות את מבקר המדינה בפרשת מרכז ההשקעות. התקפה אישית חסרת תקדים לפי כל קנה מידה.
אבל בדבר אחד ראש הממשלה, משום מה, אינו מאשים את המבקר: בכך שהמבקר גוזל את פרנסת המשטרה. איך קורה הדבר שאולמרט נמנע מלהאשים את לינדנשטראוס בכך שזה פולש לתחום לא לו? הרי איש לא יכחיש שהמבקר סופג ביקורת ציבורית הטוענת שהוא מסיג את גבולה של המשטרה בחקירותיו. ובכן, כיצד זה שאולמרט - האיש הנתון לחקירות המבקר - שותק דווקא בנקודה שבה המבקר סופג ביקורת ציבורית?
התשובה כמובן ברורה: אולמרט נתון כאן במילכוד. אם יתקוף את המבקר על כך שזה פולש לתחומה של המשטרה - כמוהו כמי שמזמין את המשטרה לחקור אותו.
האם ראוי הדבר שהמבקר יבצע חקירות משטרתיות? במדינה מתוקנת - כמובן שלא! אבל אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת.
כי השאלה במקומותינו היא לא מי חוקר חשדות לשחיתות - המבקר או המשטרה. השאלה כאן, במידה רבה, היא מי חוקר - המבקר או אף לא אחד.
ראוי שלא להתעלם מהעובדה שהמבקר נכנס כאן, במידה רבה, למעין "וואקום חקירתי", ואלמלא המבקר - איש לא היה עושה זאת במקומו.
כיצד נוצר הוואקום החקירתי הזה? שאלה זו מונחת לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה.
אלא שמשום מה היועץ המשפטי לממשלה עושה רושם שהוא לא ממש נעלב מכך שהמבקר עומד בימים אלה בחזית המלחמה בשחיתות. להיפך, מתגנב הרושם שהיועץ נהנה מסידור העבודה הזה. היועץ, כך נראה, מעדיף להיראות - לא כמי שמנהל חקירות ביוזמתו, אלא כמי שנדחף לכך על-ידי המבקר.
והמבקר? למזלנו הוא מתייחס אל המתקפות האישיות עליו כאל צלילים של מוזיקה ערבה.
