שחרור עזה, כיבוש עזה

שחרור הרצועה

במאמרו המצוין מסביר חגי הוברמן מדוע, ארבעים שנה לאחר שרצועת עזה נכבשה על-ידי צה"ל מידי ערבים המתכנים "פלשתינים" יצטרך צה"ל לשוב שמה, לשפוך דם רב ולכבשה מחדש. העילה, בציטוט "בדיוק אותה עילה ששמשה לשחרור הרצועה לפני 40 שנה".

הרשו לי לחלוק על הביטוי 'שחרור הרצועה'. השאלה הראשונה היא מי האויב ומה נכבש, לעומת מה משוחרר. השאלה השנייה היא מי עושה את פעולת הכיבוש ומי עושה את פעולת השחרור. כאשר מתבצע מהלך של כיבוש העילה היא צבאית-ביטחונית, למתן או לבטל את האיום על מדינת ישראל. במקרה זה האויב הוא צבא זר, והשטח נכבש כדי לשלול מן הצבא הזר את בסיס הפעולה שלו. במלחמת שלג נכבשה דרום לבנון מארגוני הטרור, על-מנת למתן את האיום על מדינת ישראל מכיוון צפון. נסיגת צה"ל מדרום לבנון השיבה את האיום על כנו. במלחמת לבנון השניה השטח אפילו לא נכבש, והאיום אכן עומד על כנו. במלחמת ששת הימים נכבש חבל עזה מידי הצבא הערבי-פלשתיני בחסות מצרית,וכך בוטל האיום על הנגב והשפלה. תהליך אוסלו הפך את הכיבוש והשיב את הצבא הזר בחסות מצרית על כנו והרעשת הנגב וגוש קטיף יעידו.

לעומת הכיבוש, בתהליך של שחרור ארץ-ישראל האויב איננו הצבא הזר אלא האוכלוסיה הזרה שפשתה על אדמה לא-להם. שחרור האדמה מעול הפולש הזר (כך כונה האויב הערבי בכל פקודת יום של חטיבת גבעתי) כולל כיבוש צבאי ונקיטת אמצעים שהאדמה תשוחרר מעול זרים ואלו ישובו למקום מוצאם (פלשתים לכפתור וערבים לחיג'אז) בעוד האדמה מיושבת מחדש על-ידי אוכלוסיית המקור.

למרות שהציונות לא מודה בכך, זה תמציתה, שחרור הארץ מעול זרים ויישוב היהודים על אדמתם. בן-גוריון לא אמר, ועשה, במבצעי מטאטא למיניהם. החמאס שאיננו מדקדק בצחצוחי שפה תקינה פוליטית אומר את הדברים באופן גלוי, ועושה ככל יכולתו. מבחינתו המטרה היא השמדת אוכלוסיית היהודים והשבת השלטון המוסלמי על כנו.

רצועת עזה מעולם לא שוחררה, אלא נכבשה. איש לא עשה דבר כדי שהאוכלוסיה הזרה תעזוב את עזה. איש לא דחק בהם לעבור למקום אחר, ירוק יותר, מזמין יותר, מתאים יותר. להיפך, מדינת ישראל עשתה ככל יכולתה כדי לחזק את אחיזתם של הערבים בחבל עזה באמצעות משטר נאור, אספקת שירותים ברמה מודרנית, טיפול רפואי, פרנסה טובה, עד שהגענו להכפלת אוכלוסיה פי חמישה בתוך שני דורות, עד שהגענו להשתלטות של הגורמים העוינים ביותר מן הזן האיסלמו-נאצי על ערביי החבל. ההתיישבות בחבל קטיף היתה משנית, קיקיונית, ואף היא עזרה לחיזוק הדריסה הערבית בקרקע דרך תעסוקה.

לעומת זאת בלב הארץ, יהודה בנימין ושומרון התקיים תהליך של שחרור הארץ מן היום השביעי למלחמה, על אפם ועל חמתם של הערבים והיהודים הגלותיים. ירושלים, שהיא לב ליבו של השטח, גם גיאוגרפית גם דמוגרפית וגם רעיונית, אוחדה מבחינת התיישבות יהודית. מסביב לירושלים הוקמו ערים וישובים למכביר, בגוש עציון, קריית ארבע והשומרון הוקמו גושי התיישבות ענקיים, יושבו מאות אלפי יהודים והשטח הולך ונגאל מיד זרים.

שחרור הארץ איננו מתבצע על-ידי הכוחות המזוינים, אלא על-ידי הכוחות האזרחיים, הכוחות היהודיים, אלו שמכירים כי אין תחליף לארץ מולדת, וגם אלפיים שנות גלות וחמש שנים של שואה אינם מציעים תחליף נאות לארץ מולדת. מלחמת הטרור הערבית העלתה עוד את מפלס המאמץ לנתק בין הערבים לארץ אליה פלשו, כך שתהליך ההגירה של הערבים הולך ומואץ. הקמת גדר החיכוך, המחסומים, הפשיטות, המעצרים, כולם תורמים לדחיקת האוכלוסיה לעזוב. בלב הארץ אם כן תהליך שחרור הארץ הולך ומתקדם ואילו בעזה מעולם לא החל.

כאשר יכנס צה"ל לעזה לכבוש אותה מחדש, לא צפוי מהלך של שחרור. לא, עזה תישאר כבושה בידי האוכלוסיה הערבית, כחומר נפץ אנושי שתמיד אפשר לחבר אליו מנגנוני הפעלה כדי ששוב יתפוצץ לנו בפנים. בדיוק כמו דרום לבנון. בסופו של הכיבוש, לאחר שיתמתן האיום הגלום במזויינים הערבים החיים בתוך האוכלוסיה העוינת ישוב צה"ל ויתייצב מסביב לרצועה, עד לפעם הבאה. כל אותה עת ימשיכו היהודים לעלות לחומש ולהיאחז בה, לשוב לשא-נור, גנים וכדים, ולכל גבעה גבוהה עם או בלי עץ רענן, עד שיושלם שחרור הארץ מידי הכובש הערבי הזר.