במאמרו בעיתון של המדינה, מצר העיתונאי, חתן פרס ישראל, נחום ברנע על שמבקר המדינה "מחפש" את ראש הממשלה אהוד אולמרט וממש יורד עמו לקטנות וזאת מתוך תאוות פרסום קטנונית ושאיפה להשיג כותרות בכל מחיר.
אליבא דה ברנע, פרשיית כרמיה ומן הסתם אלו שתבואנה בעקבותיה הן התעסקות בתפל ובזוטות כאשר מעבר לפינה ממתין לנו הדוח של ועדת וינוגרד והוא הדבר ה"אמיתי".
לצערי, טחו עיניו של ברנע ושל כמותו מלראות שמלחמת לבנון השנייה והאירועים שקדמו לה הם המשכם הישיר של ההתנהלות המושחתת, הפזיזה וחסרת המעצורים של אהוד אולמרט, ופרשת הבית ברח' כרמיה היא רק חוליה בשרשרת ארוכה של מעשים ומחדלים שבמדינה עם תרבות שלטונית ופוליטית מתוקנת היו מביאים את הנ"ל לשבת במקום שונה לחלוטין מהיכן שהוא נמצא כיום.
מעשיו המושחתים של אולמרט לא החלו ב-4.5.06, עת החל לכהן כראש ממשלה אחרי שהוביל את קדימה לניצחון בבחירות. הם מלווים אותנו כבר מעל 30 שנה וככל שהאיש העפיל בסולם התפקידים כך הם נהיו יותר חמורים ורחבי הקף.
שנים של לוליינות מילולית מלווה באין ספור מניפולציות ותרגילי תחמנות מנעו מהאיש לתת את הדין ולשלם את המחיר בגין מעשיו ובנוסף גם עודדו אותו להמשיך בדרכיו הנלוזות היישר אל עבר צמרת השלטון במדינה.
כעת, שתוצאות מחדליו ומעשיו צצות מכל פינה ומתנפצות לנו בפרצוף והאיש מתחיל לחוש את הסערה המתקרבת המאיימת לעקרו מכיסאו הרם ולשלוח אותו אל המקום הראוי שבו עליו להיות, אץ רץ לו ברנע לגונן ולסוכך עליו כמו היה תינוק חסר ישע.
רק ברנע ועוד קומץ חסידים שוטים של האיש אינם מבינים בתמימותם (או בהיתממם) שאילו היו מעשיו של אולמרט נתקלים בתגובה הנכונה והראויה עת כיהן בתפקידים זוטרים יחסית, טרם הגיעו לצמרת השלטון, יכול להיות שלא היה צורך בוועדת וינוגרד.
במקום לברך את המבקר על שהוא נלחם בנגע השחיתות בכל כוחו למען ייראו ויראו וגם מתאמץ לבער את "האולמרטיזם" וספיחיו מהחיים הציבוריים במדינה, מנסה נחום ברנע לרפות את ידיו ולעורר דעת קהל נגדו.
לדידו של אולמרט אין ראוי יותר מנחום ברנע לקבל את פרס ישראל.
