עדויות וממצאים הדולפים בימים האחרונים מוועדת וינוגרד, יפנו אומנם את מקומם בתוך כיממה לויכוח ציבורי נוקב, אשר קרוב לודאי יתרכז בשלישית הצמרת המדינית ביטחונית. הרוחות יסערו והפוליטיקאים - מימין ומשמאל - יתחרו מי תוקע את חרצובות לשונו עמוק יותר בפניהם ההולכות ומכלימות של אולמרט, פרץ וחלוץ.
אבל אותי, כמו רבים אחרים, מטרידה יותר מכל הפרשיה המוזרה ביותר, מבין אלו שנרקמו ונחשפו במהלך התקופה שלאחר המלחמה: פרשית תא"ל גל הירש, וכפי שאני מכנה אותה: הגל שניסה לשטוף את הירש. במרכזה: הניסיון להפוך את הירש לאחראי לחטיפה, אירוע שבודאי הצית את עניין הציבור ועורר תסכול רב, ואשר הסית לזמן קצר את האש ממקבלי ההחלטות בישראל.
היום יותר מתמיד מתברר שגילוי ונטילת אחריות, שמירה על כבודו ומעמדו של הלוחם, לא עמדו לנגד עיניהם של מי שעתיד מעמדם הפוליטי או ציבורי עניין אותם יותר מכל. הערעור המוחץ על שיקול דעתם וטיב החלטותיהם הנוטף מדוח הוועדה אינו מניח את דעתי גם בהתנהלות של אפ"ח (אולמרט-פרץ-חלוץ) בשעה שהיו מי שמיהרו לטמון פח למפקד האמיץ והמסור.
טפילת האשמה של אי-מניעת אירוע החטיפה על כתפיו של מפקד העוצבה, תא"ל גל הירש, הופכת היום בעיני לכתב האישום הציבורי החמור ביותר כלפי הדרג שמעליו. אני מודאג יותר מהערכים המנחים אותם כמנהיגים מאשר מיכולת הניהול שלהם.
הממצאים מגלים שמידע שהיה קיים באמ"ן והיה אמור לשמש בסיס ראוי להעלאת הכוננות טרם החטיפה, אף לא הובא לידי המפקד הבכיר בשטח, הירש.
הירש הואשם באחריות לחטיפה, עקב הורדת הכוננות המתמשכת בגזרה למרות שאיש לא נטל אחריות על אי-העברת המידע לידיו. למנהיג הצבא, רא"ל חלוץ, היה ידוע בעקבות הבדיקות והתחקירים, כי האחריות לאי המוכנות ואי-הערנות נופלת על כתפי הגורמים באמ"ן אולם הוא לא ביקש את התפטרותם, לא טפל עליהם אשמה והניח לציבור להאמין כי האשם הוא הירש.
הירש, לוחם נערץ ומפקד מצטיין, נטל ללא היסוס את מלוא האחריות, במהלך שהסתיים גם בהתפטרותו, שבעיקרה נבעה מאי-האמון במערכת אשר נהגה כמי שמתנערת מאחריות ומחובתה לתמוך במי שמובילים חיילים אל הקרב.
היה קל מאד באותם ימים להסיט את האש כלפי הירש, לנסות ולשטוף אותו בגל שיבקש להטביע אותו. היום מתברר כי דווקא למפקדי השטח, לאנשי הקרקע, היו הסיבות הרבות ביותר לכעוס, להאשים ולהיות מתוסכלים מההתנהלות וההחלטות שהתקבלו במהלך המלחמה. הדהירה קדימה בכל המובנים, גם במהלכי המלחמה וגם בהתנערות מתוצאותיה לאחר מעשה, מעמידה בספק את ערכינו המשותפים ומעוררת תהיה על יכולתם של המנהיגים: בממשלה ובצבא לבסס את חוסננו על אותם ערכים.
לא זכיתי לראות מצמוץ של עין, הנד עפעף, מצד שר הביטחון בפרשת הירש. שר הביטחון, כאשר הוא מבין את המערכת הצבאית ולא עוסק רק בהישרדותו הפוליטית, חייב להגן, לטפח ולהוביל את אנשיו, מפקדי הצבא. במקום בו הוקרב אחד המעוטרים והמחוננים שבבכירי הצבא, היה על שלישית אפ"ח לגלות מנהיגות, בגרות ואומץ לב ציבורי. חסרונם של אלו מעידים בפני הציבור כאלף עדויות על משבר המנהיגות והערכים הפוקד אותנו.
