שינויים בסיכון לנהג צעיר

פוליסת הביטוח מלווה אותנו משך שנה. לעיתים מספר שנים. לעיתים על פני כל החיים. במהלך תקופת הביטוח, חיי המבוטח אינם קופאים מלכת. גם בסיכונים המבוטחים חלים שינויים.

כך לדוגמא, בנו הצעיר של המבוטח מוציא רישיון נהיגה ומתחיל לנהוג ברכב המשפחתי. שלא לדבר על מצב אחר, בו המבוטח חש ברע ומבקש מבנו הצעיר להסיע אותו לבית החולים. האם למצבים אלה אין כיסוי בפוליסה שנרכשה מלכתחילה עבור נהג מנוסה?

חברות הביטוח הצליחו משך שנים לשכנע את בתי המשפט, כי יש להתעלם מממד הזמן שבפוליסה. לגישתן, אין בפוליסה אלא את מה שהיה בה בתחילת דרכה, גם אם בהמשך הדרך היא לא רלוונטית יותר והמבוטח משחית לריק את מיטב כספו בתשלום פרמיה. על-פי גישה זו, השימוש של הבן הצעיר אינו מכוסה בפוליסה. האב יוצא בלא כלום.

למעלה מעשרים וחמש שנה, התעלמו הן חברות הביטוח והן בתי המשפט מהעובדה כי גישת חוק חוזה הביטוח היא שונה. על-פי גישה זו, חברת הביטוח והמבוטח צועדים יד ביד במשעול הסיכונים המשתנים לאורך תקופת הביטוח, תוך איזון אינטרסים מתמיד.

גישה זו אומרת כך: לו חברת הביטוח לא היתה מבטחת כלל וכלל נהגים צעירים, ניחא. אבל חברת הביטוח הרי מבטחת נהגים צעירים. לא זו אף זו: חברת הביטוח גובה כל הזמן פרמיה, אומנם נמוכה יותר ממה שהיא גובה עבור סיכון של נהג צעיר, אבל גובה.

בוא נבדוק, כך אומר החוק, מהו סכום הביטוח לנהג צעיר שהמבוטח היה מקבל מאותה חברת ביטוח, תמורת הפרמיה ששילם או שהתחייב לשלם. לסכום ביטוח מקוצץ זה זכאי המבוטח.

כך נוצר איזון. חברת הביטוח לא יוצאת בהפסד. היא משלמת אומנם עבור סיכון מוגבר, אבל תגמולי ביטוח נמוכים יותר. לפי הפרמיה שהיתה גובה בפועל עבור אותו סיכון מוגבר.

בימים אלה אנו עדים לפסק דין שהחיל לראשונה את גישת חוק חוזה הביטוח. סנונית ראשונה שמבשרת, כך יש לקוות, שינוי מגמה.

רכבו של אבי פריידס ניזוק בתאונת דרכים. נהג הרכב שפגע בו, נתן שוקרון, היה אשם בתאונה. שוקרון העביר את הטיפול בתביעה לחברת הביטוח שלו, שירביט.

אתה לא מבוטח אצלי בכלל, אמרה שירביט לשוקרון.

אבל אבי מבוטח אצלכם, השיב שוקרון לשירביט ואני נהגתי ברכב של אבי ברשותו של אבי.

זה נכון, הודתה שירביט, אבל אתה נהג צעיר ובפוליסה נרשם במפורש כי אין כיסוי לנהג צעיר.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה אל השופטת רות לבהר שרון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב. על-פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, מציינת השופטת, אם במהלך תקופת הביטוח חל שינוי מהותי בסיכון, המבוטח חייב להודיע על השינוי מיידית ובכתב לחברת הביטוח.

"שינוי מהותי" מוגדר בחוק כעניין שהמבוטח נשאל עליו בעת עשיית הביטוח וחל בו שינוי במהלך תקופת הביטוח.

אין חולק כי כל מבוטח נשאל, לפני כריתת חוזה הביטוח, מי הם הנהגים אותם ברצונו לבטח. על כן, קובעת השופטת לבהר שרון, כאשר המבוטח מתיר לנהג צעיר לנהוג ברכב עליו להודיע על כך לחברת הביטוח.

ומה הדין כאשר הסיכון מתממש טרם הודיע המבוטח לחברת הביטוח על השינוי, מקשה השופטת.

המבוטח זכאי לקבל, כלשון החוק, "תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי". והחוק מבהיר: כיחס שבין הפרמיה המוסכמת לבין הפרמיה שחברת הביטוח גובה עבור הסיכון המוגבר. אם לדוגמא, המבוטח שילם או התחייב לשלם פרמיה בסך 5,000 שקל ללא כיסוי עבור נהג צעיר והחברה גובה פרמיה בסך 6,000 שקל עבור ביטוח עם כיסוי לנהג צעיר, אזי תגמולי הביטוח שהמבוטח יקבל יהיו 5/6 מהנזק הממשי שנגרם לו.

השופטת דוחה את טענת חברת הביטוח כי היא פטורה לחלוטין מכל תשלום. החוק מונה רק שני מקרים של פטור מוחלט. המקרה הראשון הוא כאשר המבוטח נמנע מלהודיע לחברת הביטוח על השינוי בסיכון בכוונת מרמה. "כשלעצמי", מבהירה השופטת, "אני סבורה כי כאשר אדם רוצה לחסוך בפרמיה ובמודע אינו מודיע על החמרת הסיכון למבטח ומאפשר לנהג שאינו מורשה לנהוג - תהיה המבטחת פטורה מלשלם לו".

המקרה השני הוא כאשר חברת ביטוח סבירה לא היתה מבטחת את החמרת הסיכון. "כוונת המחוקק", מבהירה השופטת, "היתה למקרה שלחברת ביטוח סבירה היתה סיבה שלא להרחיב את הביטוח. למשל מקרה בו הנהג הנוסף צורך סמים".

בענייננו קובעת השופטת, המבוטח שלח למבטח הודעה בכתב, אלא שבשל טעות בתום לב, ההודעה נשלחה לכתובת שגויה. על כן אין כאן כוונת מרמה.

גם אין כל סיבה נראית לעין שמבטחת סבירה לא תבטח את שוקרון הבן. שהרי, גם בעבר הורחב הכיסוי הביטוחי לבן, וחברת הביטוח לא מצאה בו כל פסול.

משכך הם פני הדברים, קבעה השופטת לבהר שרון, חייבת שירביט לכסות את הנזקים שנגרמו על-ידי הבן, הנהג הצעיר, תוך ביצוע הפחתה בשיעור יחסי, כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שלאחר הוספת הנהג הצעיר, לבין דמי הביטוח המוסכמים, לפי המקובל אצלה.