השבוע נחת פסק-דין-מוות על ה"אלטע זעכן" של תל אביב. פרנסי העיריה החליטו למנוע לאלתר את כניסתם של אלה, עם סוסיהם ועגלותיהם לעיר, "כדי למנוע שיבושי תנועה מיותרים".
אבל, בשביל מוטק'ה בלום (75), כמו ליתר חבריו ל"מקצוע", זוהי מכה שקשה להתאושש ממנה. 40 שנה בילה מוטק'ה על גבי העגלה והסוס, כשהוא מוביל על גביהם מאסות של רהיטים, בגדים משומשים וגרוטאות למיניהן. היעד הקבוע במסעו של ה"בעלעגולע" היו בתים פרטיים ברחבי העיר ו"קודש הקודשים" - איך לא - שוק הפשפשים של יפו.
בקרב חבריו לעיסוק נחשב מוטק'ה בלום לזקן ולנכבד שבחבורה, בעוד שבקרב תושבי העיר הוא נחשב ל"עוף מוזר". בנוף העירוני יצא שמו לפניו כדמות יוצאת-דופן, שהרי סוס ועגלה, החולפים ברחובותיה של העיר הם בימים אלה חזיון נדיר למדי. לא מעטים גם לא הסתירו בשל כך את איבתם אליו ונטרו לו איבה גלויה., ולא בכדי: אחרי ככלות הכל, בכבישים הסואנים והצפופים של הכרך הגדול, שבהם מעטות אפשרויות העקיפה, גרר אחריו בלום, תדירות, שובל ארוך של מכוניות. וכאשר נהג לחנות עם כלי-ריכבו סמוך לבנק או לסופרמרקט, זכה מוטק'ה לא אחת למטח כבד של גידופים עסיסיים מצד בעלי הרכב הממונעים שנאלצו להשרך אחריו.
מימים ימימה היו הסוס והעגלה סמלו המסחרי הבלתי-מעורער של מוטק'ה. אלה שימשו אותו גם בימים הרחוקים שבהם עבד כאיכר באדמות השרון. את כלי הרכב היומיומי הזה הוא לא היה מוכן להמיר, בעד שום הון שבעולם, בכלי-רכב ממונע, לא כל שכן כאשר עשה "הסבה מקצועית" והפך מאיכר ל"אלטע זעכן". שהרי אלה היו תמיד מקור פרנסתו וגאוותו.
עכשיו, משהחליטו פרנסי הכרך הגדול לעשות סוף לחגיגה, חשך עליו עולמו של מוטק'ה. בשנים האחרונות קהו אומנם עיניו, אבל למרות גילו המתקדם, הוא מסרב, בעקשנות, להיפרד מן המושכות. בצד "סטירת הלחי" שספג מן העיריה, טורדות אותו המחשבות על שנטלו ממנו את חדוות חייו, ולא פחות מכך מציקות לו הדאגות לאשתו החולנית והתשושה, הכלואה, באפס מעשה, בבית.
בגעגועים רבים נזכר מוטק'ה בלום בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, כאשר הבריות הורגלו להסתפק במועט שהיה להם. באותם ימים - נזכר מוטק'ה - היו הסוס והעגלה נערצים ומקובלים על הכל, בעוד שכיום שמים את ה"בעלעגולע" ללעג ולקלס.
אבל היחידים שאצלם הוא, עדיין, קונה את עולמו הם הזאטוטים של תל אביב. בקרב אלה נחשב "סבא בלום" למלך. אחרי ככלות הכל, אצל מי עוד יוכלו לרכב על הסוס או לנסוע בעגלה?
למוטק'ה בלום אין טלפון נייד. אפילו טלוויזיה נעדרת מביתו המט לנפול בשכונה הדרום תל אביבית הישנה. גם לעיתון אינו נזקק. "וכי למה שאתרגז כל יום מחדש על מה שקורה כאן במדינה?" הוא מצטחק, ומסביר בכך, על רגל אחת, את פילוסופיית החיים שלו.
