הדבר החשוב באמת, טוען היועץ המשפטי לממשלה, הוא "אם יש הרשעה או אין הרשעה", ומשתמש בדוגמת איציק מרדכי אשר כל מה שהציבור זוכר עד היום הוא את העובדה שהורשע ולא הרבה יותר מכך.
אני דווקא חושב שיש משהו מעט יותר חשוב.
הדין הישראלי מחלק את העבירות הפליליות לשלוש קטגוריות: חטא, עוון ופשע - כאשר החמורה מביניהן, הפשע, נושאת בחובה עונש מאסר של למעלה משלוש שנות מאסר, ולכך משמעויות ממשמעויות שונות בסדרי הדין, במעמד המורשע לאחר ריצוי עונשו ועוד.
משה קצב מתעתד להתייצב מול בית המשפט, להודות בביצוע עבירה מסוג פשע ובתום הדיון לחזור לביתו - אדם חפשי, וכל זאת באישורו של הגוף הממונה על התביעה הפלילית בישראל - פרקליטות המדינה והעומדים בראשה.
אינני יודע כמה משפטים בהם יש הוכחה מעל לכל ספק באשר לאחריותו של אדם לביצוע פשע - כל פשע - הסתיימו בלא מאסר, אולם דומני שגם אם רבו המקרים (בחיפושי לא מצאתי מקרה כזה, גם לא מקום בו הנאשם היה אדם בן למעלה מ-80 ומחלוצי המדינה, טיעון מקל בהרבה לטעמי מטיעון הנשיאות המהווה דווקא נסיבה מחמירה), הרי שמערכת החוק שמה עצמה ללעג כל אימת שהיא נוהגת כך.
אותם אנשים החתומים בשולי המסמך יטענו למשמע דברים אלו טענות משפטיות מפולפלות בדבר משמעות עצם ההרשעה, בדבר ההליכים הממושכים וכמובן בגין אי ראיית התמונה בשלמותה על-ידי איש מלבדם, אולם הדבר החשוב באמת, אותו לא יעזו לטעון הוא, שזה פשוט "לא כוחות".
התביעה הציבורית מסוגלת אולי לגבור בקלות על פרקליטי זוטא אשר ריח טפסי בחינות לשכת עורכי הדין עוד דבק בקצות אצבעותיהם, ולטעון בגאון נגד עבריין רחוב אשר סחר בסם או התקוטט בדיסקוטק, וכך להתהדר באחוזי הרשעה של למעלה מ-99%, אולם כאשר על דוכן העדים ניצבים שועי עולם, ולצדם פרקליטי צמרת אשר שכר טירחת יומם משתווה לשכרו החודשי של פרקליט ציבורי, מוטב להם להתקפל חרש, לאשר הסדר טיעון שערורייתי אשר אין בו ולו גרגר צדק, ובלבד שבפרוטוקול יירשם שעוד ניצחון נקטף ע"י פרקליטי הציבור.
אלא שדומני שהיום נכבשה פסגה נוספת. אם עד היום היו מחזיקים פרקליטי המדינה מעמד במשך מספר שנות דיונים בטרם היו נכנעים להסדר הטיעון המעליב, (כגון זה אשר נחתם לפני מספר שבועות בינם לבין פרקליטיהם של מנהלי חברות הגז, אשר שלחו ידיהם הארוכות לכיסה של גברת כהן מחדרה במשך שנים, אך לעולם לא יראו תוכו של תא מאסר) הרי שהיום הם כבר יודעים - עדיף לוותר מראש.
