החלטה אמיצה ובעייתית

החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לחתום על הסדר טיעון עם נשיא המדינה, משה קצב, מעוררת, מטבע הדברים, סערה ציבורית. המדובר בהחלטה אמיצה, אך בעייתית. ולא בכדי. במשך כשנה פרסמו אמצעי התקשורת כותרות ענק, בהן נטען כי הנשיא קצב אנס נשים במשכן הנשיא, ובאתרים אחרים, הטריד וביצע מעשים מגונים באחרות. המשטרה חקרה, בליווי תקשורתי צמוד, והמליצה להעמידו לדין. הפרקליטות ומזוז אימצו בתחילה את המלצת המשטרה, ואצו-רצו לפרסם כי היועמ"ש שוקל: להעמיד לדין את קצב על אונס, לא פחות, ושאר עבירות - הכל בכפוף לשימוע.

להלן כמה הערות על אופן התנהלות התביעה, בפרשה זו, התנהלות התקשורת, וכן על התנהגות המתלוננות לפני החקירה ולאחריה:

• החלטה אמיצה - מזוז קיבל החלטה אמיצה בהסכמתו להסדר טיעון. גם אם שגה קודם לכן, כשהודיע כי הוא שוקל להגיש כתב אישום נגד קצב הכולל עבירת אינוס, בכפוף לשימוע, הרי שהוא הוכיח, פעם נוספת, כי הוא אינו נגרר אחרי התקשורת, וכי בסופו של דבר הוא מסוגל לקבל החלטה משפטית-עצמאית גם כאשר מופעלים עליו לחצים גדולים להעמיד פלילי חשוד בכיר. כך נהג בפרשת אי היווני, ומי שמכיר את פרטי הפרשה ההיא יודע כי למרות ההשמצות נגדו, באותה פרשה, קיבל מזוז החלטה אמיצה ונכונה.

• שימוע רציני - הפערים בין טיוטת כתב האישום המקורית, לבין כתב האישום אחרי הסדר הטיעון, מחייבים את מזוז לנמק עוד יותר מה אירע בין לבין. שאלת השאלות היא: האם המערכת הכפופה אליו גרמה להטעייתו, או שמא קיבל מזוז החלטה שגויה אותה הוא מתקן בהחלטתו החדשה. מזוז צריך לבצע בדק-בית, כדי לבחון את תהליכי קבלת ההחלטות. בכל מקרה: מזוז הוכיח גם כאן את הגינותו ואומץ ליבו, בכך שהפגין: הליך של שימוע הינו "משפט זוטא" לכל דבר ועניין, שלאחריו יכול הנאשם לצאת נשכר, אם אכן יוכיח כי חלק מהאישומים נגדו (בטיוטת כתב האישום) אינם מבוססים דיים.

• כתב אישום חמור - רבים וטובים קובלים על דלות כתב האישום, ביחס למקור. אכן, הפערים גדולים. יחד עם זאת כדאי לזכור:

• המבחן העיקרי אינו בריבוי סעיפי אישום, אלא בעצם העמדתו לדין של נשיא המדינה;

• המבחן אינו בעונש שיקבל מבית המשפט, אלא בעצם הרשעתו, הוקעתו, הקלון שיישא כל חייו, וגם המחיר שכבר שילם בעצם החקירה והתפוטרותו מתפקיד הנשיא;

• השגת הודאה במסגרת הסדר טיעון, כבר בשלב זה, הינה הישג משמעותי, וזאת מבלי שתאלץ התביעה לקיים משפט ממושך (שתוצאתו אינה וודאית...), העלול לגרום נזק גדול עוד יותר הן למוסד הנשיאות במדינת ישראל, והן לנפגעות, שיאלצו להיחקר בבית המשפט, בחקירה נגדית, על טענותיהן נגד קצב. מניעת פגיעה נוספת במוסד הנשיאות הינה אינטרס ציבורי מובהק (בפרשת עזר ויצמן-סרוסי, שאותה חשפתי, הבעתי עמדתי לא רק נגד העמדת הנשיא דאז לדין, אלא גם נגד חקירה פלילית. כל שדרשתי היה: התפטרות ויצמן מתפקידו והליכתו מבית הנשיא);

• נזכור נא: כתב האישום שמוגש במסגרת הסדר הטיעון כולל מעשים מגונים והטרדה חמורה, בשתי נשים: האחת - ב-א' - ממשרד התיירות (מעשה מגונה שלא בהסכמתה, עקב הפעלת אמצעי לחץ); והשניה - ב-ל', מבית הנשיא (הטרדה מינית, הטרדת עד). זו האחרונה החלה את עבודתה במשכן הנשיא בחודש ספטמבר 1999 כבת שירות לאומי, ולאחר שסיימה את שירותה היא המשיכה לעבוד במקום כעובדת מן המניין, גם במועד הגשת כתב האישום. ההתעסקות עם אותה חיילת הינה חמורה, ומי שכאמור טוען שמדובר בעכבר, מתיר למעשה את דמה של אותה בת שירות/חיילת;

• ההר הוליד כתב אישום - אמצעי התקשורת טוענים עתה כי ההר הוליד עכבר, וכי ההחלטה הינה ביזיון. טענות אלה מוזרות. ראשית, ככל שהוא נראה אז כהר, נוצר הדבר נוכח הציפיות שיצרו אמצעי התקשורת, יחד עם גורמי משטרה בלתי אחראיים. הם שהבטיחו תיק אונס. לא מזוז, שהודיע כי הוא שוקל הגשת כתב אישום, בכפוף לתוצאות השימוע. והוא עמד בכך. ומה שנותר הוא עכבר? לא ולא. מי שטוען כך בשוגג, עושה עוול לשתי הנשים ששמן נכלל בכתב האישום נגד קצב, כאילו מה שנעשה בהן הוא כלום. ומי שטוען כך בזדון, מבקש להשיג מטרות אחרות, למשל: לפגוע עוד יותר במזוז ולערער את מעמדו, בבואו להחליט בקרוב בחקירות הגדולות נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט (עם אנשי הזדון אנו שוב רואים את נחום ברנע, אמנון דנקנר ובן כספית...).

• צביעות התקשורת - התקשורת שוב כשלה, עיוותה, סילפה והעלילה. לפני בחירתו לתפקיד נשיא המדינה (לפני כשבע שנים), היו בידי כלי תקשורת שונים מידע ועדויות על מעשיו של קצב, אך אותם כלי תקשורת נמנעו מפרסום החשדות. עיתונאים רבים העידו על כך, וכמה מהישרים שבהם היכו על חטא. בידיעות אחרונות, לדוגמא, היה תחקיר מוכן לפרסום. התחקיר נגנז, משיקולים זרים. במהלך החקירה בפרשת קצב פרסמו כלי התקשורת אלפי ידיעות וכתבות. רובן נגד קצב. למרבה הצער, שום כלי תקשורת לא טרח לבצע עבודה רצינית, ולברר, כדבעי, האם אכן בוצע אונס, או שמדובר, לכל היותר, ב"בעילה אסורה בהסכמה", שיסודה ברומן שניהלו נשים עם קצב, מתוך מטרה ברורה ושכיחה: להשיג באמצעותו קידום בחייה האישיים ובקריירה המקצועית. מעניין לציין, שאותה תקשורת שכשלה בפרסומים המוקדמים, והפריחה לחלל האוויר האשמות מוגזמות ביותר שחלקן הגדול הופרך, עכשיו היא זו שתוקפת את מזוז - על שהוא מעמיד דברים במקומם, וכולל בכתב האישום רק מה שניתן להוכחה בבית המשפט.

• בורות/טעות התקשורת - עיתונאים רבים טוענים ומפרסמים, כי כשיש סתירות כה מהותיות בין גרסאות המתלוננות לבין זו של קצב, יש להגיש כתב אישום כדי שבית המשפט יכריע בכך. טענות אלה נובעות מבורות או למצער מטעות:

• מעמד ייחודי - החוק הקנה לנשיא המדינה מעמד ייחודי, לרבות חסינות מהעמדה לדין כל עוד הוא מכהן. רק היועמ"ש מוסמך להורות על פתיחת חקירה נגדו. מבחינה זו, ביקש המחוקק להבדילו מ"בוזגלו". חסמים אלה נועדו להגן על מוסד הנשיאות ועל מי שנבחר לכהן כנשיא המדינה. מכאן ברור שהמחוקק ביקש למנוע שרירות לב וקלות דעת בהגשת כתב אישום נגד מיש כיהן כנשיא המדינה. ומי שיש לו טענות בנושא זה, בל יטיחן במזוז, אלא במחוקק;

• ודאות קרובה - שדרים ופרשנים טוענים, כי בשל הספק שנוצר, צריך מזוז להגיש כתב אישום נגד קצב. וכאן הם שוגים באופן בסיסי: התובע הראשי במדינת ישראל, וכל מי שמוסמך להגיש כתבי אישום (משטרה, פרקליטות וכו'), חייבים להגיש כתב אישום רק כאשר הם משוכנעים שניתן להשיג הרשעה. מכאן עולה, כי כאשר הם מעריכים שקיימים קשיים ראייתיים עוד לפני הגשת כתב אישום, קל וחומר כאשר הם אינם מאמינים לגירסתן של העדות המרכזיות, הרי שהם צריכים להימנע מהגשת כתב אישום. כך צריך תובע אחראי להתנהג בעניין הנשיא, וכך בעניינו של כל חשוד אחר.

• האונס לא היה? - טוענים כמה שדרים בכירים, ובהם יונית לוי (ערוץ 2), כי צריך להביא עניין זה לבית המשפט. לטענתם, העובדה שלא הוכח שהיה אונס, אינה מעידה שלא היה אונס - ולכן יש להגיש כתב אישום. טענה זו הינה מזורה ועקומה. היא חותרת תחת חוק יסוד: כבוד האדם והחרותו, ממנו צריך להיות ברור שכל אדם זכאי עד שלא הוכחה אשמתו; וכי יוגש כתב אישום נגד חשוד רק כאשר התביעה בטוחה בכך שהוא ביצע עבירה. צריך להיות ברור: בית המשפט אינו שדה ניסויים. כמו-כן עושה טיעון זה עוול לחשוד, שכן לנצח ייטען נגדו שהוא אנס, אף שהתביעה קובעת שאין ראיות לכך שביצע אונס, ואף שלא הועמד לדין על כך.

• א' מבית הנשיא - המתלוננת א' טענה שנאנסה. אלא שבחקירות שהתקיימו נמצאו סתירות מביכות ובעייתיות בדבריה. גם החוקרים הטיחו בה דברים קשים. טענו שהיא אינה מפסיקה לשקר. בסופו של דבר:

• לא הוכח שבגדיה נקרעו ממנה;

• חברותיה, אליהן הפנתה את חוקרי המשטרה, העידו כי היא ניהלה רומן עם הנשיא, ואף קינאה לו - היא מנעה מאחרות להתקרב אליו;

• גם לפי עדותה, יחסי המין עם קצב נמשכו זמן רב, במשך כשנתיים (לטענתה, יחסי מין בכפייה);

• תוך-כדי היא כתבה לקצב מכתבי אהבה/הערצה. היא ביקשה את קירבתו, וגם לאחר שהורחקה/עזבה היא ביקשה לחזור לבית הנשיא, ולחצה לקבל עבודה בבית הנשיא;

• לא בכדי נאלץ מזוז שלא לכלול סעיפי אישום הנוגעים ל-א' הראשונה: עבירת אינוס - לא ניתן להוכיח אינוס, בנסיבות אלה, מעבר לכל ספק סביר; בעילה אסורה בהסכמה - לא ניתן להוכיח זאת, בגלל הכחשותיה (מעניין לציין: דווקא בראיון הפומבי ששודר בשידור חי, מסרה א' מידע, שחלקו חדש, היכול לבסס עבירה של בעילה אסורה בהסכמה, מצד קצב).

• א' ממשרד התיירות - אישה זו לא התלוננה. היא מסרה עדות רק לאחר שפנתה אליה המשטרה. המשטרה, הפרקליטות ומזוז דווקא האמינו לה. ובכל זאת, בשל חלוף הזמן (תשע שנים), לא ניתן לעשות הרבה, במיוחד בשל עדותה שגם בה נתגלו סתירות, וגם בשל מכתבי הערצה/אהבה שכתבה לנשיא, לאחר האונס, לטענתה, ובקשותיה ממנו להצטרף אליו ולעבוד איתו. התנהגותה דווקא מעלה חשד, לפיו היא קיימה עמו יחסי מין, בהסכמה. ובחלוף הזמן, ולאחר שנישאה ויש לה כבר ילדים, היא נאנסת דווקא על-ידי המשטרה והתקשורת. וכך, ובלית-ברירה, ובמקום לומר את האמת - שאינה נעימה לה כיום ועלולה, קרוב לוודאי לפגוע במשפחתה, היא טוענת לאונס.

פרשת קצב תימשך עוד זמן-מה, הפעם גם בערכאות השונות: בית המשפט השלום יידרש לכך עם הגשת כתב האישום. בית המשפט ייצטרך להכריע האם הוא מקבל את הסדר הטיעון - ככל שהוא נוגע לעונש (מאסר על תנאי), או לגזור על קצב לפחות עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות; בית המשפט העליון יידרש אף הוא לכך, תוך ימים ספורים, בשל העתירות המבקשות למנוע מהיועמ"ש ליישם את הסדר הטיעון.

אם יקבלו בתי המשפט את עמדתו של מזוז, וסביר להניח שכך יהא, הוא ייצא מחוזק. ואז יוכל להמשיך, ללא מורא, למשימה הגדולה מכולן: מיצוי הדין עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שקיבל שוחד בפרשת כרמיה.