משפטו הציבורי של האסיר אריה דרעי מתנהל בימים אלה בתיק הציבורי. העניין במשפט מועט יחסית: התקשורת איבדה עניין, גם הציבור הרחב. אין כותרות גדולות מהמשפט. גם אין סקופים המעוררים סערה ציבורית. ואין בכך פלא: המדובר בעניינים שאירעו לפני יותר מ-13 שנים.
זר כי היה מגיע לארץ, לא היה מבין מדוע נוקטת המערכת המשפטית יד קשה כנגד דרעי דווקא בתיק זה. העברות כספים בדרך בלתי ראויה הרי ביצעו כמעט כל הפוליטיקאים. והם לא עומדים לדין.
המחשבה הזו אינה רק נחלתם של אישי ציבור, עיתונאים, ועוד גורמים המעורים בחומר המשפטי בנושא זה. המחשבה הזו שרירה וקיימת גם בפרקליטות.
נודע לי, כי בשבועות שקדמו להתחלת שלב ההוכחות במשפט זה, נוהל מו"מ לעיכוב כתב האישום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, בתמורה להבהרה מצד דרעי, שבה יביע חרטה על מעשיו ויודיע כי העברות הכספים נעשו בדרך בלתי ראויה מבחינה חוקית.
נודע לי, כי בסוד המו"מ היו מצויים פרקליט מחוז ירושלים עו"ד משה לדור, והתובעת בתיק זה עו"ד שרון אדרי. נוסח מוסכם פחות או יותר אף הוחלף בין הצדדים, מבלי שנחתם.
אלא מה?
רובינשטיין, שבשלבים מסויימים גילה נכונות לעצור את המשפט בתיק הציבורי, הקשיח את ליבו. לא יקום ולא יהיה, אמר, ובכך עצר את המהלך, שיכול היה לתקן עיוות דין שנגרם לדרעי - בעצם העמדתו לבדו לדין בעבירות לכאורה שביצעו רבים אחרים, ובהם ראש מרצ דאז שולמית אלוני.
