דברי ריה"ל אלו תואמים מאוד את רוח ימי בין המיצרים. מלבד המשל, העוסק על פני השטח בנושא פורענות וחורבן, ברור כשמש הנמשל: דאגת האדם על הכלל וביטול עצמי בפני טובת החברה, מועיל ליחיד יותר מאשר דאגה אנוכית לעצמו.
במאמר "השלום בעולם" כותב הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם, כי "צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח... האדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה...
... הציבור והיחיד הם היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שִעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות."
ללא ספק רואים אנו את הדמיון שבין דברי שני החכמים. אולם במה וכיצד ניתן לקיים משל זה של ריה"ל, או את הגותו של בעל הסולם, הלכה למעשה בדור המפולג והשסוע שלנו?
חורבן ירושלים
ברצוני לענות על שאלה זו דווקא בהקשר של אבל ט' באב. במאמר "חורבן דקדושה" כותב הרב ברוך שלום אשלג, בנו, בכורו וממשיך דרכו של ר' יהודה לייב אשלג, כך:
"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשפלות, ואין איש שם לב לשפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משפלותה".
בהלכות ערלה ה"ב אות ב' כתוב: "ירושלים היא בחינת יראה שלמה". כאשר חשיבות הדביקות השלמה בבורא, נמצאת בשפלות בעיני האדם, והוא לא שם את לבו לכך, הרי מצויה ירושלים בבחינת חורבן והשכינה הקדושה מושפלת עד עפר.
אין לנו להתאבל אלא על הפן הזה של החורבן, שהרי דווקא ניתוק מהקדושה ושפלותה בעיננו גרמו לחורבן הגשמי. (על משמעות האבל ניתן לקרוא בהרחבה במאמרי "על גבעות ציון, שם ישבנו גם בכינו").
בכפיפה אחת עם דברי הרב ברוך אשלג, נאמר במסכת יומא ט' על סיבת החורבן: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם".
"השכינה הקדושה נקראת כללות הנשמות" (בעל הסולם, מאמר "מצוה הבאה בעבירה"). כאשר נמצאות הנשמות באיחוד, השכינה שורה עליהם.
מגוף רוחני אחד שהכיל בו את קדושת הבורא ית', הפכנו נפרדים ושונאים איש לרעהו. דמינו לאותם בתים בצורים בעיר פרוצה, המועדת לפורענות והפורענות לא איחרה לבוא בדמות החורבן הגשמי.
בניין ירושלים
הודיענו החכמים כי "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת" (מדרש תנחומא, נצבים, א). בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים ובגלל אהבת חינם תבנה.
במאמר "חורבן דקדושה" ממשיך וכותב הרב ברוך אשלג: "אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל".
דאגת האדם לחשיבות הקשר עם הבורא בעיני החבר, היא מימוש מצוות "ואהבת לרעך כמוך". בכך מתקיים חוק הערבות בישראל, לפיו כל ישראל ערבים זה לזה.
במידה שתומך האדם בדביקות חברו בבורא, הוא עצמו מדּבק בו ית'. ובאותו שיעור שנדחה חברו מהקדושה, כך נופל האדם למקום ההסתר מהבורא ית'. מסיבה זו פירש רש"י את הפסוק "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) - כאיש אחד בלב אחד. אותה ערבות הדדית היא התנאי לקבלת קדושת התורה והתגלות הבורא לעם.
לכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על כך שרק אצלו היא בעפרא, אלא יתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים כלל על רוחניות.
מי ייתן ויתקיים בנו האמור בפי ישעיהו, "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושימחת עולם על ראשם". זהו תיאור השבים להרגיש את הבורא, המשיגים את הדביקות עמו ית'. שנזכה כולנו לגילוי הבורא ית', לחזות בתקומת השכינה מעפרה!
