צבא משווע לגיבורים. בעיקר, צה"לנו, שאנחנו מממנים בכספנו ובדמנו, והוא מנפק לנו בהתמדה ראויה לציון שכול, כאב וכישלונות למכביר. ארבעים שנה ויותר כושל הצבא הזה כמו מתאגרף "גרוגי", שספג יותר מדי מהלומות בזירה, ומייחל לצלצול הגונג, שיגאלו מייסוריו.
להזכירכם, הופעתו המוצלחת האחרונה היתה כשביצע פשע מלחמה של טיהור אתני ביהודים, תושבי גוש קטיף, שלא חשבו על הפתרון הנכון היחידי: להתנגד בכוח לקלגסים, שגירשום מבתיהם ומאדמותיהם.
לכן, הצבא הזה מייחל לגיבורים. הרשו לי להניח, כי הוא עלול במר-ייאושו לייצר גיבורים יש-מאין.
עכשיו, אחרי שהובס מנה אחת אפיים, שוב, בחוצות דרום לבנון, החליט הצבא לעשות מעשה, ולמחוק את ביזיונו על-ידי הנפקה סיטונית של 142 צל"שים ועיטורים למשתתפים במערכה. כנראה, לא יונפק הפעם עיטור הגבורה.
במלחמות קודמות נעשו גם מקצי שיפורים להענקת צל"שים ועיטורים. חלקם אינם מוסברים, וחלקם נעשו בהיחבא - כנראה, כדי להסתיר את הקומבינה, או את הבושה.
זה עוד פרק בספין האדיר, שצה"ל נמצא בו מאז המלחמה - ובעיקר, מאז מינוי רב-אלוף גבי אשכנזי לרמטכ"ל. שהרי קל יותר לספר על גבורה (גם אם לא היתה), על אחוות לוחמים ועל כל מיני ערכים מאשר לערוך רפורמה אמיתית ונדרשת בצבא, שהסתאב כבר בתחילת שנות השישים, ומסכן מאז את עצם קיומנו, והורג בנו ובילדינו.
בינינו - לוחמים ומפקדים יקבלו צל"שים ועיטורים במלחמה, הנקראת, "מלחמת לבנון 2'. דרך אגב, מתי התרחשה מלחמת לבנון הראשונה? לרמאי קדימה, שניהלו את ועדת השרים, שקראה בשם למלחמה (שלא הוכרזה) פתרונים.
הערה נוספת: שוב מערער צבאנו הכושל מאוד על הקשר הסביר בין הצלחה לבין מתן עיטורים. כלומר, מחזק את אמרת החיילים, שככל שיש יותר פאשלות, יהיו יותר צל"שים. לאמרה יש חיזוקים אדירים בתולדות צבאות רבים ובתולדות צה"ל מימיו הראשונים ועד הנה. ניזכר בתל פחר, בירושלים של הצנחנים, בעלי מונטר ובעוד תקלות עקובות-מדם במלחמת ששת הימים - לעומת קרבות חטיבת מילואי השריון 10 "הראל", קרבות אום כתף ועוד באותה המלחמה; בקרבות גדוד 890 ב"טרטור" 42 במלחמת יום הכיפורים - לעומת קרבות חטיבת מילואי השריון 600 "נתיבי האש" וכוח שמואליק באותה המלחמה.
עוד הערה: התברר, שלא תחקרו כיאות את כל מלחמותינו הקודמות, או שלא תחקרו אותן כלל. למרות זאת, הפיקו לקחי מלחמה מהן, בנו כוחות בהתאם ללקחי המלחמה, תכננו שיטות לחימה, והעניקו עיטורים וצל"שים על מעשים, שכביכול נעשו בהן. אפילו ניתנו צל"שים ועיטורים על מעשים, שלא נעשו מעולם, ועל קרבות, שלא אירעו עדיין. לוחמים ומפקדים ניכסו לעצמם מעשים אחרים, ועוטרו בגינם.
אני מקווה, שאלוף ישי בר - שעמד בראש ועדת העיטורים - מצדיק את המוניטין, שקנה כציפור מיוחדת במינה בצבא. לא אופתע אם איווכח, שגם הוא נפל בפח. למערכת יש הרבה כוח לעולל כל דבר.
ועוד הערה: הגיע הזמן, שייעשה צדק עם לוחמים, שצבאנו טרם טרח להעניק להם צל"ש על גבורתם (מטעמים שונים - ובעיקר, מינהליים), או שמפקדי יחידות, שלחמו בסביבתם, חמסו את הצל"שים, שהגיעו להם.
והערה אחרונה: אני מקווה, שאלוף בר הקפיד על קלה כחמורה בנוהלי ועדת העיטורים. ראיתי את החרפה, שנכללת בתיקי ועדת העיטורים בשנת 1974. התיעוד הזה אינו מצדיק הענקת עיטורים. אני מקווה, שלא הונחה באמצעות אלוף בר עוד לבנה בקיר ההונאה, שבונה צבאנו למען יחסי הציבור של מפקדיו הכושלים.
