מובא במסכת ראש השנה י"ז, ע"ב, פירוש על הפסוק "תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה", כי ישנם עתים לטובה ועתים לרעה.
"עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לסוף. חזרו בהם. להוסיף אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. הכל לפי הארץ.
עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובים. לסוף סרחו. לתת פחות, אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם".
ההבדל בין הבורא והנברא
בכדי להבין את דרשתם של החכמים נחזור תחילה על מה שביררנו במאמרים הקודמים, באשר ל"רצון לקבל" שבנברא, אל מול "הרצון להשפיע" שבהבורא ית'. מסביר הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם, בהקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות כך:
"נודע מה שכתוב בזוהר אודות מטרת הבריאה, שהיא ליהנות לנבראיו. כי מדרך הטוב להטיב. ונמצא, שכיון שחשב השי"ת להסב הנאה לנבראיו, להשפיע להם טובו ית', תיכף הוטבע הטבע המחויב לכך בנבראים - שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו הרצון הגדול לקבל שפעו ית'".
רואים אנו כי הרצון לקבל נמצא, האגואיזם המולד שבאדם, בהפכיות הצורה מתכונת ההשפעה (נתינה) של הבורא ית', כי נודע שאין לו ית' רצון לקבל לעצמו כלל ועיקר, אלא רק להשפיע מתוקף היותו קדמון לכל דבר, שלם, וללא כל חסרון.
ובכדי לזכות ולממש את מטרת הבריאה המוזכרת לעיל, כלומר לקבל את שפע טובו ית', צריכים הנבראים להגיע לדבקות בבורא עד כדי השתוות הצורה המוחלטת. כמו שכתוב בהלכות דעות פ"א להרמב"ם, "מה הוא רחום אף אתה הייה רחום, וכו'...". במידה שהאדם מתקן את הרצון לקבל לעצמו שבו לתכונת ההשפעה, בדומה לבורא, הוא זוכה להשתוות הצורה עם אלוקיו ולגילויו.
האדם מעמיד עצמו במשפט
תכונת ההשפעה אמורה להיות המדד היחיד בשביל אדם המצוי בעבודה רוחנית. כלפי מדד זה קובע האדם על עצמו אם נמצא בפירוד מהבורא, שקוע בתוך רצונו לקבל, או שמא נמצא בדביקות עמו ית', דהינו משפיע נחת רוח ליוצרו, ללא כל רצון לקבל תמורה לעצמו.
הזהר הקדוש אומר כי כל מה שדיברה התורה לא דיברה אלא בפנימיות האדם. אף החגים הם סדרת התפעלויות רוחניות אותם חווה האדם מהקשר שלו עם הבורא ית'.
המשל והנמשל...
כעת נוכל להבין את דברי המשל במסכת ראש השנה. חשבון נפש המוזכר לעיל, נקרא בעבודה הרוחנית "ראש השנה", משום שבו מעמיד האדם את עצמו במשפט כלפי קונו. בו גוזרים ישראל על עצמם אם יזכו ל"גשמים מעטים" או שמא ל"גשמים מרובים"
הרב ברוך שלום הלוי אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם מפרוש את דברי חז"ל המובאים במסכת ראש השנה, בצורה מרתקת ופיוטית.
"צריכים לדעת" כותב הרב אשלג באיגרתו ששלח לתלמידיו, "אותם הגשמים המעטים, היינו כוחות הנפש המעטים היורדים לארץ, כלומר כל הכוחות שיש באדם, משתמש בהם לברכה. וזה מספיק לשיעור שהארץ, היינו הלב, יתן יבולה - פריה ורביה בתורה ומצוות.
ואם לא זוכים, אפילו שנגזר עליו גשמים מרובים, אזי כל הכוחות הגשמיים, הנקראים "גשמים מרובים", מורידם שלא בזמנם הצריכין להם להארץ. היינו, שכל המרץ והשכל - משתמש בהם לא להארץ דקדושה, אלא למקום מדבריות. אבל בשביל שהארץ תתן יבולה לא זוכה לגשמים".
הנה נא רואים אנו, כי הגשמים, גשמי הברכה להם אנו מתפללים, בדומה להתעוררות, הניתנת לנו בחסדי שמים, איתה זוכים אנו לעבוד ברוחניות, להתקדם בדרכנו אל הדביקות בבורא.
בשפת השורשים, איתה משתמשים בלימוד הקבלה, משמעות המילה "ארץ" היא רצון, כפי שמבואר בילקוט שמעוני, "ויקרא אלהים ליבשה ארץ למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה".
ההתקדמות לאחר ההתעוררות שקיבלנו, הגשמים, תלויה ברצון שלנו, בארץ. אם אנו מביעים את נכונותנו להמשיך ולהתפתח ברוחניות לאחר ההתעוררות, אזי רצוננו דומה לשדה מדושן, הנכון לצמוח ולהתפתח. מצב זה נקרא בפי חז"ל עתים לטובה.
מה שאין כן, אם לא פיתחנו רצון להתקדם די הצורך לאחר ההתעוררות, אזי הרצון שלנו דומה למדבר עקר, בו הגשמים לא יועילו כלל.
מי ייתן ונזכה לגשמים מרובים בעתם, לגלות את הבורא ית' ולהדבק בו, בכל לב ונפש, ומאוד.
