מדי מספר ימים, אנו שומעים או קוראים בתקשורת, על קטטה ופגיעות בנפש, בקרב בני נוער בישראל. גם תאונות הדרכים, הקטל בכבישים וכמות הנפגעים, נמצאים בכותרות. באוגוסט האחרון לבדו, נהרגו בכבישי ישראל 42 בני אדם ומאות נפצעו. מאז קום המדינה נהרגו בכבישי הארץ יותר בני אדם מאשר בכל מלחמות ישראל ובפיגועי טרור.
בשנים האחרונות, גברה תופעת ההשתמטות מצה"ל. לא רק במגזר החרדי, אלא בקרב החברה כולה. פעם היה לנו ברור, כי שרות בצה"ל זו חובה וגם זכות. מה קרה לנו? איך התדרדרה החברה הישראלית לשפל כזה?
ידוע היום, כי הגורם העיקרי לתאונות דרכים, זהו הגורם האנושי, דהיינו, הנוהג ברכב, הולך רגל לא זהיר, זאת אומרת, אנחנו.
גם במקרה של האלימות הגואה ואבדן ערך השירות בצבא, אצל בני נוער רבים, אין אשמה הסביבה, או התשתיות, כי אם הגורם האנושי. כשמדובר על הגורם האנושי, עלינו הישראלים מדובר בתרבות שלנו כחבר אנשים, כעם. מדובר בחינוך שלנו. בחינוך לערכים, לכבוד הדדי את רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו זוכרים? או "סוף מעשה במחשבה תחילה" שלימדו אותנו עוד בגן הילדים זוכרים?
תנ"צ (בדימ.), ראובן אריאב, הפך, לאחר פרישתו מן המשטרה, למורה בתיכון. הוא מספר כי במסגרת עבודתו עם נוער עבריין, מצא שמרבית העבריינים נפלטו בילדותם מביה"ס. לעומת זאת, במקומות שבהם השקיעו בחינוך, חלה ירידה בפשיעת נוער.
חינוך טוב מתחיל מבית. בתא המשפחתי. אותי חינכו הורי, לדרך ארץ, לכבוד לזולת, לרגישות לזולת ולהושטת יד לעזרה כשצריך, לכך שקיום חוק וחובות אזרחיות, הינה בבחינת דבר מובן מאליו. כן, מותר לשאול מותר לחלוק, אבל חובה לקיים את החוק. מעולם, לא עלה בדעתי, לעשות שימוש באלימות או בסכין כדי לפתור בעיות עם בני נוער אחרים (אם כבר, אני הייתי זה שחוטף מכות).
גם היום בבגרותי, הגם שאיני רואה עצמי אדם מושלם, אני משתדל לעשות שימוש בכלים ובערכים, בהם ציידו אותי הורי בילדותי ובנערותי. כשאני נוהג בכביש, אני נותן לנהג/ת שרוצה בכך, להשתלב בדרך, או לצאת מחניה. אם אני רואה רכב בצד הדרך המבקש עזרה בהתנעה, אם איני ממהר בהיסטריה, אעצור ואסייע לו. לבית הספר למשפטים הלכתי, לא בגלל שכך ציפתה אמי (אמי אינה פולניה) או כדי להפוך לעורך דין ממולח ועשיר, אלא כדי לעבוד עם ולמען אנשים.
אני מאמין כי רובנו זכינו לחינוך דומה. גם רעייתי קיבלה חינוך דומה וכך, אנו כהורים, מחנכים את שני ילדינו, שהחלו ללמוד בכיתה ו'.
אך, נראה כי לא כולם מחנכים כך את ילדיהם. בשנים האחרונות, איבדנו משהו מן הערכים שהיו כה נהירים וכה טבעיים לנו בשנים עברו. איש לביתו ואיש למשפחתו. החינוך, נשאר איפשהו מאחור ואיתו הערכים, הצדק וכללי ההתנהגות בחברה.
לא בכדי גדלו מספר מקרי האלימות בקרב בני הנוער, לא בכדי אנו הורגים זה את זה בכבישים וכשמדובר בשירות צבאי ישנם מי שנראה להם סביר בהחלט להשתמט.
לפני שנבוא בטענות (ויש כאלה מוצדקות בהחלט) לממשלה ולמערכת, ראוי שנבחן עצמנו תחילה. ראוי כי כל אחד בתא המשפחתי שלו, יקדיש מחשבה, האם הוא מחנך את ילדיו כראוי. ומי מאיתנו שלא יעשה כן, ראוי להסביר לו ולאכוף עליו לעשות כן.
קצין משטרה בכיר (בדימ.) סיפר לי כי בעבר בשכונה מסוימת בתל אביב, היו תלונות חוזרות ונשנות על בני נוער שמתגודדים בשעות לילה מאוחרות, מרעישים ומפריעים את מנוחת הדיירים. ניידת סיור היתה מגיעה למקום ובני הנוער היו מתפזרים. לאחר הסתלקות הניידת מהמקום שבים ומרעישים וחוזר חלילה. עד שלילה אחד נרשמו דוחות עם קנסות בסך מאות ש"ח להוריהם של שני נערים שנתפסו מרעישים בלילה, לאחר שהוזהרו שלא לעשות כן. מאותו מועד חדלו בני הנוער להתגודד ולהרעיש במקום בשעות הלילה.
כאשר הורים של נער שדקר, פצע או הרג, יחויבו בתשלום פיצויים הולם ובקנס כבד, הורים אחרים יבדקו היטב היכן וכיצד מסתובבים ילדיהם ובאלו ערכים, או חלילה, סכינים הם מצוידים. כאשר במקרה של הורים לנער כזה תיערך בחינת מסוגלות הורית גם באשר לילדיהם האחרים, יירתעו גם הורים אחרים ויקפידו בחינוך ילדיהם.
וכעת, לממשלה ולמערכת. בתי הספר, מהווים גורם משלים בחינוך בני הנוער. אכן, אין תפקידו של בית הספר להחליף את ההורים בחינוך ילדים ובני נוער. עם זאת, על בתי הספר להוות סביבה לחינוך ערכי, תרבותי ומוסרי בנוסף, על לימודי מתמטיקה, תנ"ך ואנגלית וכחלק מהם.
על בתי הספר לעשות כל אשר ניתן לקידום תלמידים חלשים ומניעת נשירתם ממערכת החינוך. לשם כך, דרוש שינוי גישה בממשלה. החינוך צריך להיות בסדר עדיפות גבוה הרבה יותר מבחינת יחס הממשלה אליו, ההשקעות בתשתיות, במורים ובמנהלים. כיתה בת 40 תלמידים היא צפופה ואין מורה, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, שיוכל להגיע לכל תלמיד ולהעניק לו את מה שנחוץ לו ומגיע לו בכיתה בסדר גודל כזה.
השקעה מתאימה וראויה בחינוך, חוסכת משאבים רבים במלחמה בפשיעה בעתיד. השקעה בחינוך, תחזיר אותנו להיות חברה טובה ופרודוקטיבית, סובלנית וסבלנית, אדיבה ואיכותית.
חוסנה של ישראל, אינו תלוי רק בגודלו וחוזקו של צה"ל, אלא קודם לכן בחוסן ובאיכות שלנו כעם, כחברה. בידינו הדבר. ראוי כי כל ראש ממשלה ומי ששואף לכהן ככזה, יחרות על דגלו, מוחו ולבו, אמת פשוטה זו. גם, תקציב המדינה, כשיתוכנן כתקציב רב שנתי וברגישות הראויה, עם הקצאת משאבים נכונה יותר, יוכל לאפשר זאת.
