בואו נעשה קצת סדר בכל הבלגן סביב שנת השמיטה. זהו סיפור שמעורבים בו הלכה, פוליטיקה וכסף. התורה מצווה להפסיק לחלוטין אחת לשבע שנים את העבודות החקלאיות באדמות בארץ ישראל השייכות ליהודים. המשפט הפשוט הזה מקפל בתוכו את כל המרכיבים שיוצרים את המחלוקת הגדולה: אדמות, בארץ ישראל, השייכות ליהודים.
כיצד שמרו את המצווה בזמן בית המקדש, כאשר חלק ניכר מהיישוב היהודי בארץ היה חקלאי? איננו יודעים. ואולי דווקא שתיקת המקורות רומזת, שלא היתה בעיה מיוחדת - שכן לא היה צורך בפתרונות וממילא הללו לא תועדו. אין גם עדות להימנעות משמירת מצוות השמיטה, כך שמותר להניח שהיא נשמרה בקפדנות. במשך קרוב ל-2,000 שנה לא היתה בעיה, משום שבארץ לא התגוררו חקלאים יהודיים. הבעיה שבה והתעוררה עם ההתיישבות המודרנית בארץ, שהחלה בעשור התשיעי של המאה ה-19, וליתר דיוק: לקראת שנת תרמ"ט (1888-1889). המושבות היהודיות היו קטנות, צעירות וחלשות, והיה ברור ששמיטה כהלכתה תביא לקריסתן.
אז גם נזרעו זרעי המחלוקת האידיאולוגית-פוליטית שהלכה והחריפה עד ימינו. הרבנים המקורבים לתנועת שיבת ציון, ובראשם הרב שמואל מוהליבר והרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), הגו את היתר המכירה. יסוד ההיתר הוא בכך שכאשר בית המקדש אינו קיים, חובת השמיטה שוב איננה מן התורה אלא מדברי חכמים - ובהם ניתן להקל בשעת הדחק.
כאמור, השמיטה חלה רק על אדמות שבבעלות יהודית. אם הקרקע עוברת זמנית לבעלותו של גוי, ממילא המצווה אינה חלה. פיתרון דומה נהוג במשך דורות רבים במכירת החמץ של פסח לגוי לימי החג בלבד, מכירה שברור לכל שהיא למעשה פיקטיבית.
בניגוד לדימוי המקובל בציבור, ההלכה יודעת להתאים את עצמה למציאות המשתנה ומתחשבת בקשיים חומריים. כך נולדה מכירת החמץ בפסח, כמענה למצוקתם של יהודים רבים באירופה, שהתפרנסו ממכירת בירה. וכך נולדה מכירת הקרקעות בשמיטה, כמענה למצוקתם של היהודים בארץ.
אלא שבניגוד למכירת החמץ, מכירת הקרקעות עוררה קשיים הלכתיים וסערה מחשבתית. הקושי ההלכתי העיקרי הוא באיסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, ולכך נוספה ההכרה הברורה שמדובר בפיקציה העוקרת לחלוטין מצווה מפורשת. ואילו הסערה המחשבתית נבעה מההתנגדות העקרונית של רבני היישוב הישן להתיישבות החדשה, שרבים מבניה לא שמרו מצוות.
היתר המכירה נקשר, בצורה לא מדויקת מבחינה היסטורית, בשמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כאשר שימש הרב קוק כרבן של יפו והמושבות, בשמיטת תר"ע (1909-1910), הוא הסתמך על היתר המכירה ואיפשר את העבודה החקלאית במושבות בתנאים מגבילים. עמדתו האוהדת של הרב קוק למפעל הציוני בכלל ולמתיישבים בפרט, למרות שחלק ניכר מהם (בני העלייה השנייה) היו לא רק חילוניים אלא גם אנטי-דתיים, קוממה עליו את הרבנים החרדים. המאבק על השמיטה היה אחד מראשי החץ במאבק זה.
הרב קוק, שהיה מגדולי הדור בהלכה, הכיר היטב את הקשיים שבהיתר המכירה. לכן הדגיש, כמו קודמיו, שמדובר בהיתר זמני שיש לבודקו מחדש מדי שמיטה. אגב, למרבה האירוניה, בעוד החרדים מתקיפים אותו על הליברליות שהפגין, חלק מהחקלאים החילוניים דווקא סברו שהרב קוק מחמיר מדי.
מה השתנה? עמדת הרבנות הראשית
ניתן לומר, שהמאבק של תשס"ח כמעט זהה למאבק של תר"ע, למרות 98 השנים ו-13 השמיטות שחלפו. מן הצד האחד ניצבים הרבנים הדתיים-לאומיים, תלמידיו הרוחניים של הרב קוק ומי שרבים מהם גם משמשים כרבנים ביישובים חקלאיים. מן הצד השני ניצבים הרבנים החרדיים, בעיקר בירושלים. מה שהשתנה בשמיטה הקרובה הוא עמדתה של הרבנות הראשית.
את הרבנות הראשית הקים השלטון הבריטי והרב קוק היה הרב הראשי האשכנזי הראשון. לאורך השנים, היו הרבנים הראשיים מזוהים עם המחנה הציוני - מי יותר (כדוגמת הרב שלמה גורן והרב אברהם שפירא) ומי פחות (כדוגמת הרב עובדיה יוסף). אבל הרבנות הסדירה את היתר המכירה, משום שכידוע כמעט תמיד החקלאות הישראלית נמצאת במשבר - או לפחות מצליחה לשכנע שהיא במשבר כזה.
אלא שמצב זה הולך ומשתנה. כבר לפני שבע שנים התחוללה סערה, כאשר הרב הראשי הספרדי דאז, הרב אליהו בקשי-דורון, ניצב בחזית מול אוסרי המכירה. עמדתו הנחרצת עלתה לו בחרפות וגידופים, אך היתר המכירה הופעל.
הפעם המצב שונה. עניין השמיטה הוא בתחום טיפולה של מועצת הרבנות הראשית. שני הרבנים הראשיים, שכהונתם נמשכת עשר שנים, מתחלקים בתפקידים ברוטציה של חמש שנים. נשיא המועצה כעת הוא הרב הראשי האשכנזי, הרב יונה מצגר, שהגיע לתפקידו בחסותו של מנהיג הזרם החרדי הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב עומד בראש המתנגדים להיתר המכירה. חוץ מזה, כפי שמוכיחים המינויים האחרונים לבתי הדין הרבניים, הרבנות הראשית ושלוחותיה הופכות למעוז חרדי, ורבני הציונות הדתית נדחקים מהן.
במצב זה, איש ברבנות הראשית לא נטל על עצמו להסדיר את נושא השמיטה. אם לא היתר המכירה - יש פתרונות אחרים המאפשרים לרכוש תוצרת חקלאית יהודית, ובראשם השימוש ב"אוצר בית דין". אך הרבנות הראשית ישבה בחיבוק ידיים ולא קידמה אפילו את הפיתרון הזה, שאין חולק על כך שהוא תקף מבחינה הלכתית, ככל הנראה נהג עוד לפני חורבן הבית והוגן מבחינה כלכלית.
אל הוואקום נכנסו יוזמות פרטיות, כמו "אוצר הארץ" שמוביל הרב הראשי לרמת גן, הרב יעקב אריאל (שהובס בידי הרב מצגר בבחירות לתפקיד הרב הראשי), ואשר מבטיחה אספקת תוצרת בעיקר מאוצר בית דין, אך יוזמות אלו הן ברובן מקומיות וקטנות; ל"אוצר הארץ", למשל, הצטרפו 20 אלף משפחות מספר נאה, אך בטל בשישים לעומת הצרכים.
קיימים פתרונות נוספים, כגון שימוש במצעים המנותקים מן האדמה וגידולי מים (זוכרים את ההגדרה שהבאנו? "אדמות בארץ ישראל"), אך הם מצומצמים מאוד בהיקפיהם.
יתרה מזאת: מדובר בפתרונות ברמת משקי הבית ולא ברמת השוק המוסדי. לא ברור מה יעשו יצרני המזון, בתי המלון והמסעדות. לא ברור מה יעשו היקבים והפרדסנים. המקפידים אולי יוכלו לאכול בבתיהם תוצרת טרייה, אבל עלולים להתקשות להשיג מזון מעובד או לאכול מחוץ לבית.
לחילוקי הדעות העתיקים בתחומי ההלכה והאידיאולוגיה, מצטרפים אינטרסים כלכליים בלתי מבוטלים של מי שרוצים לייבא את התוצרת החקלאית מצד אחד, ושל מי שמבקשים להגן על החקלאות המקומית מצד שני. וכך, שבוע ימים בלבד לפני תחילתה של שנת השמיטה, לא ברור מה יקרה. כמקובל במחוזותינו, הוויכוח מתלהט ברגע האחרון.
סביר להניח שבסופו של דבר יימצא פיתרון, ולו מהסיבה הפשוטה שצריך לאכול משהו החל בא' תשרי. אך הכיעור שסביב המחלוקת, ימים אחדים בלבד לפני יום הדין, לא במהרה יישכח.
