ראיון עם נערת ליווי

אורי אלירן היה, בין השאר, הכתב המדעי של העיתון שלנו. הוא היה מעורה בכול החידושים האחרונים של המחשבים החדישים ביותר, ידע לספר על מכשירים אלקטרוניים מהפכניים והביא לעיתון ידיעות בלעדיות על המצאות שעתידות לשנות את פני העולם.
אני אומר 'בין השאר', כי יותר מכול הוא אהב לראיין אנשים יוצאי דופן. מעולם לא ידענו מאין הוא אוסף אותם. לעיתים קרובות גם לא היינו בטוחים שהאנשים הללו אכן קיימים במציאות, כי במקרים רבים הסיפורים שהביא היו בעילום שם. אם כי לזכותו ייאמר, שהוא עשה הכול כדי להביא לנו הוכחות מהימנות שכל הראיונות שלו אכן התקיימו במציאות וכי האנשים שעליהם הוא מדבר חיים ונושמים ומספרים את סיפורם אל תוך הטייפ שלו.
כך או אחרת, הסיפורים הללו היו כל כך עסיסיים, כל כך מקוריים וכל כך מרתקים, שהחלטנו לפרסם אותם כפי שהם, בלי לבדוק יותר מדי את אמיתותם ולהשאיר לקוראים להחליט אם לפניהם סיפור אמיתי או דימיוני.

שם משפחתו האמיתי של אורי אלירן היה אברמוביץ'. משום מה, הוא התעקש לקרוא לעצמו אלירן. הוא לא הסביר למה בחר דווקא בשם זה, אבל מאחר שזה היה התנאי שלו, איש לא התנגד. הקוראים התרגלו לעובדה, שכאשר מעל כתבה התנוסס השם אורי אלירן, מובטח להם סיפור שתמיד כדאי לקרוא אותו.

יום אחד נכנס אורי אלירן לחדרי וסיפר כי יש לו הזדמנות פז לראיין נערת ליווי. לדבריו, היא מוכנה לספר בגילוי לב על מיפגש שהיה לה עם לקוח מיוחד במינו, איש ציבור המוכר לכולם. מובן שהיא אינה מוכנה להיחשף בשמה ובתמונתה, וגם אינה מתכוונת לגלות את שמו של הלקוח הזה, אבל לדעתו הסיפור שלה בהחלט ראוי לפירסום.

מאחר שידעתי כי הסיפורים של אורי אלירן תורמים חלק לא מבוטל לצד הרכילותי והפיקנטי של העיתון, הסכמתי שיראיין אותה. הוא הבטיח לי שיקליט את השיחה ביניהם, כדי שאהיה בטוח שזהו ראיון אותנטי וכי אינו ממציא סיפור שאינו קיים במציאות.

פחות משבוע לאחר אותה שיחה הוא חזר אלי. על פניו היתה ארשת קודרת ובעיניו היה ניצוץ של כעס.

"רוצה לשמוע את הראיון שערכתי עם נערת הליווי?", הוא שאל.
לאחר מכן הניח על השולחן טייפ-מנהלים קטן, התיישב בכבדות על כיסא ולחץ על כפתור ההפעלה.

קולה של הדוברת היה ענייני וקורקטי. מניסוחיה ניתן היה להבין שאינה חסרת השכלה. היא דיברה במשפטים סדורים ובלשון בהירה. היא לא הירבתה בתיאורים, אבל היה ברור שהיא מספרת על מקרה שהסעיר אותה ושהיא רוצה לשתף מישהו במה שעבר עליה.
לכן הקשבתי לסיפורה בשקט. אורי אלירן ישב מולי והקשיב יחד אתי.

ואלה היו דבריה:

איך שנכנסתי לחדר, ידעתי שהפגישה הזאת עתידה להכניס אותי לתסבוכת שספק אם אוכל לצאת ממנה בשלום.
כשראיתי את הגבר שקיבל את פני בחדר מספר 417 של אחד המלונות היקרים והמכובדים ביותר בתל אביב, הדם עלה לי לראש. ברגע הראשון רציתי להגיד: 'סליחה, טעיתי במספר החדר,' לצאת מיד אל המסדרון, למהר אל המעלית ולברוח מכאן מהר ככל האפשר.

אבל עד שחזרתי לעצמי והתגברתי על תחושת הבהלה וההפתעה שתקפה אותי, כבר היה מאוחר מדי לעשות זאת. שכן, הוא נעל את הדלת מאחוריי, לא לפני שתלה עליה את השלט המפורסם: 'נא לא להפריע', חייך אלי את חיוכו המפורסם הרבה יותר ואמר לי במתק שפתיים:
"מה שלומך, יופי שבאת בהתראה כל כך קצרה."
לא האמנתי למה שקורה לי.
פוליטיקאי בכיר ומפורסם מוכן לשלם חמש מאות שקל כדי לזיין אותי.
הייתי בהלם.
איך הוא מעז, חשבתי לעצמי.
אולי הוא חושב שמאחר שאני נערת ליווי, אני ודאי גם מטומטמת, שלא יודעת מה מתרחש סביבה ולא מכירה את פרצופיהם של פוליטיקאים.

אולי הוא חשב שאם אראה אותו לבוש בחלוק לבן עם סמל המלון על חזהו, מסתובב יחף בסביבה נייטרלית, לא אזהה את פרצופו ואתייחס אליו כאל עוד לקוח שהזמין אותי לפגישה חד פעמית ובלתי מחייבת.

אולי.

ואולי הביטחון העצמי המופרז יחד עם השתן עלה לו לראש והוא הפסיק להתייחס אל בני האדם המסתובבים סביבו כאל יצורים חושבים ומבינים.

אולי החנפנות שהוא זוכה לה מצד כל הלקקנים המקיפים אותו יום ולילה ומוכנים למלא אחר כל הוראה שלו, היא שנסכה בו האומץ המופרך הזה לשכור חדר במלון מפואר ולהזמין אליו בחורה צעירה להרפתקה מינית מזדמנת.

אולי.

עמדתי במרכז החדר, משתדלת שמבטי לא יפגוש במבטו. חשתי שפני סמוקים מפחד ואולי גם מבושה. פחדתי שמילה אחת מיותרת שאומר, תבהיר לו שזיהיתי אותו. חששתי מתגובתו. לא היה לי מושג מה הוא יכול לעשות במקרה כזה.

אבל התנהגותו החופשית והחיוך הרחב ששלח לעברי, הפריכו את כל חששותיי.
"חמודה," הוא אמר לי בחיוך נעים למדי, "את יכולה להרגיש את עצמך כמו בבית. תשכחי מי אני. תתייחסי אליי כמו שאת מתייחסת אל כל הגברים שאיתם את נפגשת. אחרי הכול, אל תשכחי שגם פוליטיקאי הוא בן אדם, עם צרכים משלו, אפילו עם שיגעונות משלו. אז תפסיקי להסס ולהתבייש. אם את רוצה, את יכולה להתפשט כבר עכשיו. אגב, בא לך להתרחץ קודם, או אולי אחר כך?".
ובאומרו זאת הוא הסיר את החלוק מעל גופו ועמד מולי עירום לחלוטין, מחייך לעברי את החיוך המוכר שלו ומתבונן בי בסקרנות גלויה.

הוא לא היה בין הפוליטיקאים המבוגרים ביותר. גופו היה שמן למדי, אבל לא מכוער או דוחה. עורו הלבן בלט על-רקע פניו השזופים. זכרתי שבדרך כלל הוא הרכיב משקפיים במסגרת כהה, שהיקנו לו מראה מכובד ומרוחק. אבל עכשיו, כשהיה בלעדיהם, הוא נראה לי צעיר ורענן הרבה יותר. בשערו כבר החלו להופיע פסים לא מעטים של שיבה והוא היה דליל למדי, אבל מצחו הגבוה דווקא התאים לפניו העגולים וסנטרו המרובע היקנה לו מראה החלטי ונמרץ.

סקרתי את גופו בגניבה. רגליו היו דקות מדי וכמעט ללא שיער. ידיו היו תלויות על כתפיים שמוטות מעט ומשום מה הן נראו לי רכרוכיות מדי. בטנו העגולה היתה רחבה ובולטת קדימה ומתחתיה הידלדל לו זין קטן וחסר חיים.

החלטתי להתנהג בטבעיות רבה ככל האפשר.

הנחתי את התיק הקטן שלי על שולחן עגול שניצב לא הרחק מהמיטה והתחלתי להתפשט. עמדתי קרוב מאוד אליו, וראיתי שעיניו עוקבות בסקרנות מציצנית אחרי כל תנועה שלי.

תחילה בעטתי מרגלי את נעלי. אחר כך הסרתי בתנועות איטיות את השמלה הדקיקה שלבשתי ונשארתי לעמוד לפניו בתחתונים וחזייה.
הוא חייך למראה שנשקף אליו, וכדי להתבונן בי בנוחיות רבה יותר, השתרע על המיטה כשהוא שוכב על גבו, ראשו על הכר ושתי ידיו מתחת לראשו.

הורדתי את החזייה וזרקתי אותה על הרצפה. עיניו התמקדו בשדי וראיתי שנדלק בהן הזיק הגברי המוכר של תאווה מתעוררת. מאחר שכך, הסרתי גם את התחתונים ונעמדתי מולו, במרחק של פחות ממטר ממנו, עירומה.

הוא סקר את גופי בחמדה. עיניו ננעצו במשולש השעיר שבשיפולי בטני וראיתי שאיברו הקטן, שהיה שמוט עד כה ללא תנועה, מתחיל להתעורר.

"בואי אליי," הוא אמר ופינה לי מקום לידו על המיטה הרחבה.
התיישבתי לצידו והעברתי את ידי בתנועות ליטוף רכות על ירכיו הלבנות.
"תפסיקי למזמז לי את הרגליים," הוא אמר בבוטות, "אני רוצה שתתחילי למצוץ לי."
לא עניתי לו. הושטתי יד אל התיק שלי, פתחתי אותו והוצאתי מתוכו קונדום.
"השתגעת?" הוא אמר כשהבין את כוונתי, "מה את חושבת, שאני חולה איידס? תמצצי לי בלי הגומי המגעיל הזה."
מאז שנכנסתי לחדר, עדיין לא אמרתי אפילו מילה אחת. תחילה חששתי לדבר. אחר כך החלטתי לשמור על שתיקה, כדי לא להסתבך במילה מיותרת.
אבל עכשיו נעצתי בו מבט חד ואמרתי לו בקול תקיף ובנימה חד-משמעית:
"אין דבר כזה בלי גומי. אם אתה לא רוצה להשתמש בקונדום, אני מוכנה להתלבש וללכת. תוכל לקבל את כל הכסף שלך בחזרה."
הוא הביט בי בעיניים גדולות, שיותר מכל הביעו הפתעה ואולי אף תדהמה מעוצמת התקיפות שנשמעה בקולי.

אחר כך חשבתי, שאולי אינו רגיל שידברו אליו בטון שכזה. אולי עדת העוזרים והיועצים שמקיפה אותו משתמשת תמיד רק במילים 'כן, אדוני.' ואולי חשב לעצמו, שהכסף ששילם מקנה לו את הזכות המלאה לדרוש ולקבל כל מה שיעלה בדעתו.

העובדה היא, שלפתע השתנתה התנהגותו מהקצה אל הקצה. את הבוטות וגסות הרוח שהפגין רק דקה אחת קודם לכן, החליפה התנצלות ובקשת סליחה, שלפחות על פניה נשמעה לי כנה ואמיתית.
"אופס," הוא אמר, "אני נורא מצטער. אני לא יודע מה קרה לי. התנהגתי כמו חזיר חסר התחשבות. אני מבקש ומקווה שתנסי לשכוח את מה שאמרתי ואת כל מה שהיה בינינו עד עכשיו."

הוא השתתק לשניות אחדות, מסתכל אל תוך עיניי במבט כמו מיוסר, ואחר כך המשיך:

"אני באמת מבקש סליחה. אני יודע שקשה להתעלם מעלבון. אבל מאחר שאת כבר כאן, בואי ננסה להתחיל את הכול מההתחלה, כאילו שרק עכשיו נכנסת לחדר הזה."

משהו בהבעת פניו גרם לי לחשוב שהוא מדבר בכנות. ייתכן שהיו אלו עיניו, שמעטה דקיק ונוצץ כיסה אותן בשעה שהסתכל אל תוך עיניי. אולי נימת קולו, שהיתה בו תחינה אמיתית, גרמה לי להאמין שהוא מתכוון לכל מילה היוצאת מפיו. וייתכן שיותר מכל אלה גרם לכך מראהו של הזין שלו, שקודם לכן כבר הזדקר בגאווה כלפי מעלה ועתה היה שוב שמוט תחתיו, מוטל בין רגליו עלוב ומצומק.

על כל פנים, החלטתי להיענות לבקשתו.

הנחתי את הקונדום, שעדיין היה אטום בעטיפתו המבריקה, על הכוננית שבצד המיטה, ושלחתי חיוך מפויס לעברו של הגבר השוכב לפני במערומיו.

יכולתי לזהות בבירור את תחושת הרווחה שאפפה אותו. פניו נותרו עדיין עם אותה הבעת רצינות מתנצלת, אבל הוא הושיט לעברי את ידיו ומשך אותי אליו. שכבתי עליו במלוא גופי והוא חיבק אותי בזרועותיו וכבש את פניו בצווארי, מעטיר עליו נשיקות חמות, כאילו הייתי אהובתו היחידה. ידיו ליטפו אותי על גבי ברכות, ירדו אל אחוריי ועטפו אותו באצבעות פסוקות.

התרוממתי מעט מעליו, נשענת על ידיי ועל רגליי, והתחלתי לעבור עם שדיי על פני כל גופו. תחילה על חזהו, משם לבטנו ואל מה שמתחתיה, עד שהרגשתי שהוא חוזר לעצמו ומתחיל להתעורר לקראתי. רק אז התיישבתי עליו, רגליי משני צדדיו, מלטפת את גופו בשתי ידי ומעסה ברכות את אשכיו ואת איברו, שעכשיו שוב גדל לממדיו הקודמים והזדקר לעברי רוטט מתשוקה.

הוא שכב מולי, מביט לעברי בעיניים אסירות תודה. לא הסתכלתי עליו בשעה שלקחתי שוב את הקונדום, הוצאתי אותו מעטיפתו וכרכתי אותו על הזין שלו, מחליקה אותו עד לבסיסו. כשסיימתי, התכופפתי אליו, החזקתי אותו בשתי ידי ועטפתי אותו בין שפתיי, מחדירה אותו אל תוך פי ומוצצת אותו, תוך שאני נעזרת בלשוני.
מעלי שמעתי אותו משמיע אנקת הנאה מתמשכת. גופו התקשח מתחתי והוא גמר מייד בתוך פי, עוד בטרם הספקתי לקום ממנו.

אחרי שנרגע מעט ופקח את עיניו, מביט בי באותו מבט מתנצל, הצצתי בשעוני בגניבה. חלפו פחות מחמש עשרה דקות מאז הגעתי לכאן. על-פי ההסכם הבלתי כתוב בינינו, אני עומדת לרשותו ולשירותו שעה שלמה. שכבתי לידו, שותקת, מלטפת את חזהו ואת בטנו. הזין שלו התכווץ לאיטו ואני קילפתי ממנו את הקונדום וניגבתי אותו במגבת קטנה.

להפתעתי, הוא חיבק אותי בידו השמאלית ומשך אותי אליו, מצמיד אותי אל גופו במחווה של אהבה בלתי מובנת. שפתיו נצמדו אל מצחי ונשקו אותו ברכות, כאילו הייתי בתו.

שכבנו כך בשקט רגעים ארוכים. ידיו חיבקו אותי ומדי פעם נעו על גופי בלטיפה רכה. הוא כמעט שלא הסתכל לעברי. עיניו היו נעוצות בנקודה נעלמת בתקרה. לאחר דקות אחדות הוא החל לדבר.
על-אף שחלפו כבר מספר חודשים מאז שהתחלתי בעיסוקי כנערת ליווי, מעולם לא נתקלתי באדם שיתוודה בפניי בפירוט כה רב ובגילוי לב כה מלא, על הבעיות האישיות המעסיקות אותו ומעכירות את חייו.

תחילה דיבר על אשתו. סיפר שנישאו משום שנכנסה להריון ולא משום שאהב אותה או מצא בה משהו. אחרי שנולדו הילדים, נותק הקשר ביניהם. הוא התמסר לעסקנות ציבורית ואילו היא עוסקת במקצועה ובענייניה. הם חוזרים הביתה רק כדי לישון. כמעט שאינם מדברים ביניהם. כבר שנים רבות שלא נגעו זה בזה.
"אנחנו כמו שני אנשים זרים," הוא אמר בנימה מרירה של אכזבה עמוקה, "ישנים בשני חדרים נפרדים. יוצאים מהבית בלי להגיד שלום. חוזרים הביתה בשעה מאוחרת מאוד וכל אחד נכנס לחדרו, סוגר אחריו את הדלת ואינו יוצא משם עד הבוקר. אני לא זוכר מתי אכלנו יחד ארוחה משותפת. כבר שנים שלא הזמנו חברים הביתה ואנחנו גם לא מוזמנים לחברים משותפים. בעצם, אין לנו כאלה. החברים הבודדים שהיו לנו פעם, התרחקו מאיתנו ואין לנו שום קשר איתם."

הקשבתי בשתיקה. מדי פעם רציתי לשאול משהו, אבל הוא כאילו התעלם מקיומי. זאת, למרות שכל הזמן ידו היתה מונחת מתחת לצווארי בתנוחת חיבוק כמעט אבהית.

אחר כך החל לדבר על ילדיו. הם עזבו את הבית ברגע שהתגייסו לצבא. האווירה המנוכרת בינו לבין אשתו פגעה בהם כבר מגיל צעיר, אבל הם המשיכו לגור בבית עד שסיימו את לימודיהם. ואז, ברגע שיכלו, מצאו לעצמם מקומות מגורים אחרים וכמעט שאינם מראים את פרצופם בבית. לפעמים חולפים שבועות ארוכים עד שהוא רואה אחד מהם. כשהוא מתקשר אליהם, עונה לו מזכירה אלקטרונית. הוא משאיר הודעה, מבקש לחזור אליו, אבל הם מעולם לא מתקשרים.
"לפני שנה," סיפר בקול נשבר, "אישפזו אותי בבית חולים לבדיקות. חשדו במשהו, שבסוף התברר כלא כלום. השארתי לאשתי ולילדים שלי הודעות טלפוניות שאני מאושפז. לא ביקשתי שיבואו לבקר אותי. האמת היא שגם לא קיוויתי שיבואו. רציתי רק שיידעו מה המצב. אף אחד מהם לא הגיע. אף אחד מהם גם לא התקשר. אחרי שבוע השתחררתי מבית החולים וחזרתי בעצמי הביתה."

הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו לדקה ארוכה. לפתע פקח אותן והביט לעברי בחיוך מוזר.

"את יודעת," לראשונה מאז החל לדבר פנה אלי ישירות, "במשך תקופה די ארוכה היתה לי ידידה. אפשר לקרוא לזה אהובה. נפגשנו באחת הישיבות הממושכות שקיימתי במסגרת תפקידי. היא מצאה חן בעיני. היה לה מרץ לעשות דברים, והיו לה רעיונות איך לבצע אותם. חשבתי שאם היינו נפגשים כאנשים צעירים, אין ספק שהיינו מחליטים לבנות את חיינו ביחד. ואז אולי גם כל חיי המשפחה שלי היו נראים אחרת."

הוא השתתק, כאילו היה מהרהר לעצמו איך לספר את הסיפור הכל כך אישי. ואז המשיך לדבר:

"אחרי הישיבה ניגשתי אליה והזמנתי אותה לארוחת ערב. היא הסכימה מיד. בילינו יחד ערב מקסים ואחר כך היא הזמינה אותי לדירתה. ישבנו ושוחחנו במשך שעות ארוכות. הצלחנו לעניין זה את זו בכל הנושאים שדיברנו עליהם. היא היתה אישה מרתקת, חכמה, רחבת אופקים ובעלת כושר ביטוי מדהים. נשארתי שם כל הלילה. גם במיטה היתה בינינו התאמה נדירה. פתאום הייתי מאושר. הרגשתי שמצאתי את האדם האחד והיחיד שיכול לשנות את חיי."

לפתע עברה בו צמרמורת.

"מובן שהמשכנו להיפגש לעיתים קרובות," הוא אמר, "אבל חודשיים לאחר הפגישה הראשונה שלנו, היא נהרגה בתאונת דרכים."

ואז עבר לדבר על עצמו.

סיפר על ילדותו בעיירה קטנה, על הוריו שניהלו חנות גדולה לצורכי בית, אבל ידעו להקדיש לילדיהם את כל הזמן הפנוי שלהם וסייעו להם להמשיך ללמוד, לרכוש את ההשכלה המתאימה ולצאת לחיים כשהם מצויידים בכל הדרוש. מכאן עבר לתאר את דרכו אל הפוליטיקה, סיפר איך היה עסקן מפלגתי מתחיל, שהתקדם לאט לאט, ממישרה למישרה, מתפקיד לתפקיד, עד שהצליח להתברג בין בעלי התפקידים הבכירים.

"אבל כמו שאת רואה," הוא המשיך בנימת ניצחון, "הסבלנות וההתמדה והמאמץ מוכיחים את עצמם. היום אני עומד באחד הצמתים החשובים. יש לי כוח, יש לי השפעה, יש לי מעמד, ואני מקווה שיש לי גם סיכוי להתקדם ולמלא תפקידים חשובים הרבה יותר."

לפתע השתתק.

הבטתי בשעוני. הוא דיבר ללא הפסקה יותר מחצי שעה.

משהו בסיפור האישי שלו עורר בי תחושה של רחמים לגורלו. נזכרתי בתחילתה של הפגישה שלנו. האדם הגס והבוטה נהפך באחת לגבר חבול ופגוע מצד אחד, ממש כפי שהיה גם פוליטיקאי בוטח בעצמו ותקיף מצד שני.

לא ידעתי מה לחשוב עליו ואיך להתייחס אליו.

הנחתי את ידי על חזהו וליטפתי אותו בתנועות רכות. הוא נשאר לשכב ללא תנועה, ולכן החלקתי אותה לעבר בטנו ומשם המשכתי אל בין רגליו.

הוא הפנה אלי את ראשו ובעיניו ראיתי שוב את המבט המוכר, ממנו השתקפה יותר מכל הבעה של הכרת תודה.

המשכתי ללטף אותו עד שהתעורר למגעי. כשהיה הזין שלו זקור וקשוח, הלבשתי עליו קונדום נוסף. הוא הסתכל בידי העסוקות ועל פניו התפשטה הבעה של קורת רוח.

במחצית השעה שלאחר מכן הוא היה כמו כל הגברים. מקבל בהנאה את ליטופי, משמיע קולות קטועים כשנגעתי במקומות שהלהיבו אותו במיוחד, מאפשר לי ליזום ולבצע, מניח לי להחדיר אותו אל תוכי כשאני רוכבת עליו, מתאים את תנועותיו לתנועותי, ואפילו מנסה לפצות אותי על מאמצי בליטופים גולמניים משהו, אבל עם המון רצון טוב ויחס אישי שלא ציפיתי לקבל ממנו.

בסוף, לאחר מאמץ ניכר, הוא גמר פעם נוספת, תוך שהוא משמיע אנחה קולנית ועמוקה ונשאר לשכב על גבו, סחוט ומסופק.

קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת. שטפתי את עצמי, הסתבנתי בתשומת לב ואחר כך עמדתי דקות ארוכות מתחת לזרם המים, נהנית ממגעם הרטוב והחמים. אחרי שהתנגבתי במגבת גדולה ורכה, התלבשתי וחזרתי אליו.

הוא עדיין שכב על המיטה כמו שהשארתי אותו, עירום וחשוף, עיניו עצומות, ידיו מונחות משני צידי גופו.
חזהו עלה וירד בקצב אחיד.
משום מה, חשתי צורך מוזר ובלתי מוסבר להיפרד ממנו.
לכן, לפני שיצאתי, כיסיתי את גופו בסדין, התכופפתי אליו ונגעתי בשפתי על מצחו.


השתררה דממה.
אורי אלירן לחץ על כפתור המפסק ומשך אליו את טייפ המנהלים.
הוא שתק ועיניו היו נעוצות אי שם בין השולחן לבין הכיסא שישב עליו.

"סיפור עצוב," אמרתי לו.

"אתה לא מתאר לעצמך כמה עצוב," הוא אמר בקול נמוך.

הפניתי אליו מבט שואל.

הוא התחמק מלפגוש את עיני והמשיך לדבר כאילו הסיפור ששמענו זה עתה נוגע לו באופן אישי:

"ואני לא בטוח שאני רוצה לפרסם את הכתבה הזאת."

"מדוע?"

הוא היסס שניות ארוכות בטרם ענה לי.

לבסוף הרים את עיניו ואמר בנימה שהיו בה כעס, יאוש ומרירות גם יחד:

"מפני שהפוליטיקאי הזה, ששילם חמש מאות שקל לנערת ליווי כדי לשכב איתה, הוא אבא שלי."