בשנים האחרונות אימץ לו הח"מ מנהג מוזר, לפיו במהלך חודש אלול הוא מסתובב עם שופר צמוד ומשמיע את קולו (סדר תשר"ת) באזני לקוחותיו, עוד בטרם יפרוק מן הרכב את הצמחים שהזמינו אצלו. בדרך כלל הלקוחות מגיבים בהתלהבות ואפילו מבקשים הדרן מדי פעם. עד כאן זה יכול להישמע כגימיק שיווקי מעניין, אבל לא זה הרעיון. המטרה היא להשמיע את קולו של השופר ליהודים, שאולי זו ההזדמנות היחידה עבורם לשמוע אותו. הרי למרבה הצער, לא כולם מבקרים בקביעות בבית הכנסת. הלקוחות כבר מכירים את המנהג הזה, ובכל עת שמזמינים אצלנו צמחים בחודש אלול, הם מצפים גם לשמוע את השופר, ואנחנו משתדלים שלא לאכזב אותם, למרות שזה עומס לא קל.
כל הנ"ל הוא רק הקדמה לניסיון שנעשה ברשימה זו, להבין את עניינו של השופר, על-רקע התגובות שזכיתי לקבל במהלך החודש האחרון משומעים מזדמנים, כגון לקוחות של לקוחותי. בתגובה הנפוצה ביותר צוינה העובדה שעדיין לא הגיע יום כיפור, אז למה תוקעים בשופר? מכאן ניתן ללמוד כי עבור יהודים רבים, התקיעה של מוצאי יום כיפור היא היחידה שהם זוכים לשמוע במהלך השנה. נו, הצדקה מלאה להמשיך במנהג שאימצתי לעצמי; שישמעו שופר עוד פעם אחת בשנה. תגובה נפוצה נוספת, התייחסה לפתיחת שערי שמים על-ידי התקיעות. היתה גם גברת ששאלה אם הקולות האלו אמורים לגרש את השדים...
כמובן, הסברתי בקצרה שמצוות השופר היא בראש השנה, וכי התקיעות של חודש אלול נועדו להכין אותנו נפשית ורוחנית לדבר האמתי, בראש השנה. התקיעה או התקיעות במוצאי יום כיפור הם הסיום של המהלך כולו, אבל צריכים את כל המהלך ולא רק את סיומו. שערי השמים עשויים להפתח, לא כתגובה ישירה לקולו של השופר, אלא כתוצאה מפתיחת הלב שבאה מכוחו של השופר. במילים אחרות, יש בכח קולו של השופר להעיר ולעורר את הלב היהודי. להסיר מעליו את המעטפות (הקליפות) החוצצות בינו לבין יהודי שני ובינו לבין האבא שבשמים. ואז, כשהלב נפתח, עשויה להתגלות פנימיותו שכולה זהב טהור, וכולה רצון אמתי להיטיב עם יהודי שני ולהפיק רצון מה' יתברך. וכאשר לבו של יהודי נפתח, כנ"ל, שערי השמים שוב אינם נעולים בפניו, והכל מכוחו של השופר.
מה שיהודים חשים בשמעם קול שופר, זה את פתיחת שערי השמים, לא את פתיחת לבם. חסר לנו האומץ לעמוד מול פנימיות הלב של עצמנו, לכן מגיבים לקול השופר בקביעה כי נפתחו שערי השמים. חשים כי (תהלים מז) [ו] עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה; ה', בְּקוֹל שׁוֹפָר. ולא מודעים לכך שעליה זו היא תוצאה מהתעלות התודעה, מכך שהאלקים עלה בלבם למשמע קול השופר. שפתיחת הלב שנגרמה מכחו של השופר, חשפה אותו לאור האלקי וגילתה את עצם נקודת יהדותו. במלים אחרות, קולו של השופר מרטיט את הלב וחושף מעמקים בלתי מוכרים. קשה לנו עם מעמקים אלו, אז משייכים אותם לשמים, וזה גם די נכון, כנ"ל.
ההסבר הנ"ל עלול להיראות מפוברק משהו, המצאה של הח"מ, אבל הלואי שיכולתי להמציא כאלה הסברים. הדברים מיוסדים על המדרש (ילקוט שמעוני ועוד) העונה לשאלה איך בכלל נוצר המנהג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול? הרי התורה מצווה לתקוע בראש השנה ובעוד כמה הזדמנויות, אז מאיפה באו התקיעות של חודש אלול? הנה המדרש בלשונו: עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה; בראש חדש אלול עלה משה בהר והעבירו קול שופר במחנה: משה עולה בהר. שלא יתעו עוד בעבורת אלילים. ונתעלה הקב"ה באותו שופר שנאמר עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה; לכך תקנו חכמים לתקוע בראש חדש אלול בכל שנה ושנה.
בעבר עמדנו על כך שארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום כפור, הם אותם ימים שבהם שהה משה בהר בפעם השלישית, ובסופם, ביום כפור, ירד עם לוחות הברית השניים. כלקח מן הכשלון בחטא העגל, שנוצר בגלל טעות בחשבון ימי השהיה של משה בהר, הכריזו הפעם בקול שופר על שעת עלייתו של משה, שכולם ידעו ויכוונו את התאריכון ואת השעון. ומה הקשר בין ההכרזה בשופר על עלייתו של משה בהר, לבין עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה? ובכן, מבחינת השומעים, ההכרזה לא היתה עניין טכני גרידא, אלא עניין מהותי. קולו של השופר הניע אותם להישאר דבקים בה' ולא לפול שוב בחטא העגל. כלומר, הקול העלה אותם אל ה' וכתוצאה מכך, עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה.
חשבון נפש, חשבון צדק
השנה, ראש השנה חל בימים חמישי וששי, מה שאומר שלושה ימי שבתון ברצף. בצד הטכני זה די מסובך, אבל אותנו מעניין הצד המהותי; מהו המסר המיוחד של קביעות זו בעבודה הנדרשת מאתנו בימי התשובה. ובכן, מצוות היום בראש השנה היא לשמוע את קולות השופר כסדר שקבעה לנו התורה, ובקולות אלו כאמור, אנחנו מתעלים אל עבר ה' וכתוצאה מכך גם מתקיים עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה; ה', בְּקוֹל שׁוֹפָר. עליה זו שלנו, עלולה להישאר בפנימיות הנפש בלבד ולא בטוח שתתפוס גם את חיצוניות הנפש, את הגשמיות. לעומת זאת, בשבת, בדרך ממילא אנחנו מתעלים גם בגשמיות, כי זהו יום של עליית כל העולמות למדרגה נעלה יותר. בשבת, גם הגשמיות של יהודי היא רוחניות.
בשבעת ימי השבוע, השבת היא נגד ספירת המלכות ועל כן היא שבת המלכה. בשמירת השבת מעיד יהודי על עצמו כי הוא מקבל עליו את מלכותו יתברך, אלא שזו קבלה סבילה בדרך כלל. בראש השנה אנחנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם, וזהו עניין מרכזי בתקיעות של ראש השנה. זו המלכה פעילה, ועל כן "מצוות היום בשופר". שכן אם את ההתעלות ניתן להשיג גם על-ידי תפילה בכוונה נכונה (מי שמצליח לכוון) את ההמלכה בפועל עושים בקולו של השופר. שבת הבאה ברצף אחד עם ראש השנה, נותנת לנו הזדמנות להתעלות שבתית גבוהה באין ערוך יותר משבת רגילה.
השבת הזאת גם מכונה "שבת שובה" על שם ההפטרה המתחילה בפסוק (הושע י"ד): [ב] שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ. כל שבת זה אותיות 'תשב', עניין התשובה. אלא שמדרגת התשובה בשבת זו, נעלית הרבה יותר מן התשובה של יתר שבתות השנה. גם מכח חלותה בעשרת ימי תשובה וגם מכח סמיכותה המיידית לראש השנה. בנוסף לכך גם קוראים בשבת זו את פרשת הַאֲזִינוּ שעליה אמרו גדולי ישראל כי ראוי לכל אדם שידע אותה על פה. הם גם הוסיפו כי יש בכך סגולה לפרנסה טובה, כך שזה עסק משתלם. ללמוד את השירה הזאת בעל פה ולזכות לפרנסה - עיסקה משתלמת בהחלט. מה מיוחד בפרשה הזאת שכאלה סגולות מייחסים לה?
לתוכנה של הפרשה התייחסנו בעבר כמה פעמים ועדיין אנחנו רחוקים מאד ממיצוי הנושא. לענייננו נציין כי הפרשה מציעה, בין השאר, חשבון נפש אישי ולאומי נוקב ביותר. מפרשה זו לקוח הניב המפורסם [טו] וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שפירושו הפשוט הוא כי ההתרחקות מה' יתברך חלילה, מתרחשת על-רקע של מצב כלכלי משופר דוקא, ולכן עלינו להיות זהירים מאד ולבקר את עצמנו שוב ושוב אם לא פנינו לסגוד לעגל הזהב במקום להתשחוות לה' אלוקינו. אבל זהו רק הפשט של הדברים, כי בפנימיות, ההשמנה יכולה להתבטא בהתנפחות האגו, כמו שקרה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה וקורה אצלנו בדורות האחרונים, ואז התוצאות עלולות להיות חמורות אפילו יותר מאשר בהשמנה פיזית.
בראש השנה מתחילים עשרת ימי תשובה, וזה אומר חשבון נפש יסודי; ביקורת העבר וקבלת החלטות שיפור לעתיד. אלא שבימי חג אלו, אין אנו מתעסקים בפרטים, בעבירות מסויימות. אם נכשלתי בעברה זו או אחרת, זהו פגם פרטי ומוגבל יחסית. גם בצד התודעתי זה לא נראה חמור כל כך. הבעיה היותר חמורה היא, שמאחורי כל כישלון כזה מסתתר השורש הרעיוני, המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה, וזו הבעיה האמתית. את זה אנחנו אמורים לתקן בקולות השופר של ראש השנה, המכריזים שאנחנו מקבלים עלינו מחדש את ה' למלך. רק לאחר שמשלימים את השלב היסודי הזה, אפשר לגשת לטיפול בפרטים וגם להצליח.
וזה מה שמציעה לנו פרשת האזינו. בזה כוחה הגדול. היא מציעה לנו את ההתבוננות הפרטנית והמדוקדקת בפרטים, בכל הכשלונות שנכשלנו או שעלולים להכשל, ומאפשרת לנו מצד אחד לתקן מה שכבר קילקלנו ומצד שני התחסנות מפני קילקולים עתידיים. לדעת אותה על פה, זה אומר שתוכנה הופך להיות חלק מן הנפש. זה אומר לחיות תוך ביקורת עצמית תמידית ולהזהר עד הקצה האחרון שלא לסטות חלילה מן הדרך שהתווה לנו ה' בתורתו בכלל ובפרשה זו בפרט.
יתן ה' ונצליח במשימה המוטלת עלינו בימים אלו, הרי ה' יתברך נותן לנו את הכוחות הדרושים לעמוד בכך, ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.
