"בת עמי זועקת ומשוועת מרה על מצבה האומלל וקשה מנשוא, שהיא סובלת ממנו בתגרת ידה של הממשלה ועמה שהיא רודפת אותה עד מוות, חוסמת בפניה כל מקורות פרנסה ועבודה, מענה אותה בעינויים קשים אכזריים ומרים, מענישה את מבחר בניה במאסרים ובמיתות אכזריות ומנוולות על לא חמס בכפה, במזימה רעה לכלותה ולהשמידה כליל.
"... מירושלים עיר האלוקים סלה ומציון עיר מקדשו הננו צועקים חמס ושוד על עושק וחמס בדם ורכוש, על דמם הנקי של ישראל נגד הממשלה ועמה, העושקת והורגת את בני ציון וירושלים".
מחאה על מעשיהם של הנאצים? לא. זהו, בהשמטות קלות, נוסחו של קול קורא שפירסם בנובמבר 1949 הרב הראשי לישראל, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. ההשמטות חושפות את הקהילה היהודית בה מדובר: הקהילה בעירק.
ואם ניכר דמיון לשיטות נאציות, הוא אינו מקרי. הרב עוזיאל עצמו כינה את מעשיה של ממשלת עירק "כדוגמת מעשיהם המכוערים ומתועבים של הנאצים".
הקהילה היהודית בעירק סבלה רדיפות קשות כבר לפני הקמת המדינה, והן הוחמרו עוד יותר עם הקמתה של ישראל ומלחמת העצמאות. והיא לא היתה לבדה. הקהילות בסוריה, לבנון ומצרים - כמו במדינות ערביות אחרות - נפלו אף הן קורבן לפרעות, שוד ומעשי רצח. לא היו אלו מעשה ידיהם של בודדים, אלא מדיניות רשמית וגלויה.
800 אלף יהודים נאלצו לעזוב את מדינות ערב לאחר הקמתה של ישראל, רובם המכריע - בעשור הראשון לקיומה של המדינה. 600 אלף מביניהם הגיעו לישראל בגלי העלייה ההמונית של שנות ה-50. כמעט כולם הגיעו בעירום ובחוסר כל, שכן רכושם הוחרם בצורה רשמית ונשדד בצורה בלתי רשמית עוד בשבתם בארצות מולדתם ובמיוחד בדרכם לצאת ממנה.
הקהילות היהודיות במדינות ערב, שחלקן התקיימו אלפי שנים, חרבו למעשה לאחר הקמתה של ישראל. בניהן היו לפליטים, למרות שרשמית הוגדרו כבנים החוזרים למולדתם ההיסטורית. לרטוריקה הזו יש משקל כלכלי, מדיני והסברתי עד ימינו אלה.
שאלת הפליטים הפלשתינים מלווה את הסכסוך הישראלי-ערבי בכל 60 שנותיו. אין זה משנה לעולם שמדינות ערב בחרו, מסיבות פוליטיות, להשאיר את הפליטים במחנות עלובים ומנוונים. אין זה משנה לעולם שמדינת ישראל אומנם שיכנה את פליטיה-שלה במחנות עלובים ומנוונים לא פחות, אך עשתה מאמץ אדיר ובסופו של דבר הוציאה אותם משם. מבחינת העולם, הפלשתינים הם פליטים הזכאים לכל הפחות לפיצוי, בעוד היהודים הם מהגרים.
לנושא זה יש חשיבות עצומה בכל הסדר קבע עתידי, דוגמת זה שנדון כיום בין אהוד אולמרט לבין אבו מאזן. לפי הפרסומים בתקשורת, ישראל מציעה לשלם לפליטים הפלשתינים פיצוי תמורת ויתורם על זכות השיבה. אך מה עם רכושם של יהודי מדינות ערב?
במדינות ערב חיו כמיליון יהודים, שלרבים מהם היה רכוש פרטי רב ערך: חנויות, מפעלים, אדמות, מטלטלין, מלאי עסקי, רכוש דתי, אוצרות תרבות. לקהילות היו בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, מקוואות. מדובר ברכוש בשווי מוערך של 10 מיליארד דולר במצרים, עירק, סוריה ולבנון לבדן. כאשר מביאים בחשבון גם את הרכוש בצפון אפריקה, השווי אמור להיות לכל הפחות כפול. כמעט כל הרכוש הזה נשדד.
ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו כמעט לחלוטין את שאלת זכויותיהם של יוצאי מדינות ערב בכלל ואת הפיצוי על רכושם בפרט. פה ושם נערכו מבצעים לרישום תביעותיהם של עולי מדינות ערב, אך הן מעולם לא רוכזו ולא נעשה בהן שימוש כלשהו - לא שימוש מדיני ולא שימוש מחקרי-היסטוריוגרפי. זאת, למרות שהן מהוות משקל נגד רב-עוצמה לתביעות הפלשתיניות. לעיתים נוצר הרושם, שישראל כמעט ואינה רוצה להעלות נושאים העלולים חס וחלילה לפגוע בנכונותה לעשות כמעט כל ויתור אפשרי.
למרבה האירוניה, היה זה הנשיא ביל קלינטון שהעלה (בפסגת קמפ דייוויד ביולי 2000) את שאלת זכויותיהם של יהודי מדינות ערב. קלינטון הציע להקים קרן בינלאומית, אשר תעניק פיצוי לכל הפליטים, יהודים ופלשתינים כאחד. אך מאחר שאותה פסגה נכשלה, גם רעיון זה לא קרם עור וגידים.
כעת הזמן להעלות שוב את הסוגייה על סדר היום. לא ברור בכלל האם השיחות בין אולמרט לאבו מאזן יבשילו להסכם כלשהו, ואם כן - מה יעלה בגורלו של הסכם כזה. אך ישראל חייבת לשים את השולחן את תביעתה שלה. זה לא רק נכון מבחינה מדינית; זה גם צודק מבחינה אנושית.
