כותרת שלילית לתוכן חיובי

(ויקרא י"ד): ב זאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל- הַכּהֵן: ג וְיָצָא הַכּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ:

הפרשה דנה בטהרת המצורע, עניין חיובי, אבל שמה הוא 'מצורע', עניין שלילי; כיצד ניתן ליישב זאת?

(אור החיים): כל [הפסוק] הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא 'כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו'.

כלומר, להדגיש את הטהרה ולא את המצורע.

מה שמכנים היום צרעת, אינה אותה צרעת שהתורה דנה בה; הצרעת בה אנו דנים היא מחלת עור קשה אשר מזה כאלפיים שנה אינה תוקפת איש וכאילו נעלמה מן העולם. אותה צרעת הייתה תגובה פיזיולוגית גלויה לפגם רוחני נסתר;

בימים קדומים, בעת שאנשים חיו חיים רוחניים במודע ובהקפדה, כל פגם רוחני היה משמעותי והתבטא מיידית בתגובה פיזיולוגית אשר נתפרשה כקריאה לסדר כלפי האדם אשר בעורו או ברכושו היא נתגלתה.

ככל שהעולם והאנשים התגשמו והפסיקו להתרגש מפגמים רוחניים, עור הגוף הפסיק להגיב על פגמים כאלה והתוצאה היא שנדמה כאילו הכל תקין. דומה הדבר לליכלוך על בגד; בזמנם הליכלוך (הרוחני) הכתים בגד לבן כשלג וזה עשה רושם (רע) מיידי; אח"כ, אצלנו למשל, הליכלוך נדבק לבגד צבעוני שאין מקפידים כל כך על ניקיונו אז מתעלמים מהכתם וממשיכים הלאה.

(כלי יקר): הכתוב קראו 'מצורע' משמע שהוא עדיין מצורע, ואיך אמר 'ביום טהרתו'? כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו; ועוד, איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא? כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו; ומהו שאמר 'והובא אל הכהן'? כי והובא בעל כרחו משמע; ועוד, שאח"כ סותר זה ואמר 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה' משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו.

מצב הרוח ומצב הגוף

איך באמת נסביר את דיני המצורע בדורות האחרונים בכלל ובדורנו בפרט? הרי התורה היא נצחית ואנו קוראים פרשות אלה מדי שנה כעניין אקטואלי לחלוטין, לא כמשהו שהיה פעם והיום אינו רלוונטי ח"ו; אז איך נתרגם תוכן פרשה זו לימינו?

ובכן, הצרעת הפיזיולוגית אמנם אינה נראית עוד, אבל הנגעים קיימים; הבגד, גם אם אינו לבן ואף אם אין מקפידים כל כך על נקיונו, כשהוא מלוכלך הוא מלוכלך ויש לנקותו.

(אור החיים): נראה לפרש על זה הדרך: להיות שהצרעת [ולא רק היא, גם מחלות אחרות] כפי הטבע, תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו; ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, [אלה תופעות פסיכוסומטיות מוכרות היום כמו אז] והרפואה הטבעית לזה היא הרחקת העצבון ו(התעסקות ב)עניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו [דומה, כי גם הרפואה המודרנית כבר מכירה בהשפעת מצב הרוח על בריאות הגוף].

והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם [וגם הריפוי צריך להיות בדרכים טבעיות ומקובלות] ובאמור לו כי הוא זה [המחלה הגופנית היא תוצאה של חטא] לשון הרע, לא יאמין ולא יצדיק הדברים.

אדם מתקשה להודות בקשר שבין הפגם ברוחניות לבין התוצאה בגשמיות; בין החטא, לשון הרע, לבין נגעי הגוף הגשמיים.

ממשיך בעל ה-'אור החיים' ומסביר כי התרופה שהתורה קבעה לו, התבודדות, הנה מהלך הפוך לחלוטין לזה הדרוש על-פי טבע; שהרי בבדידותו תגבר עצבותו ואיך יתרפא הנגע שהוא תוצר העצבות? אלא שעליו לנצל ההתבודדות כדי להתבונן במעשיו הרעים שגרמו לנגע זה, לשוב בתשובה ובכך ירפא.

בהנחה שכל אחד מאיתנו כפרט וכולנו כחברה סובלים מנגעים כאלה ואחרים, נתבונן בתהליך הריפוי של המצורע וננסה ללמוד איך לרפא את עצמנו.

אם מרגישים, סימן שיש בעיה

מצורע, מה משמעות השם הזה, ומה עלול לגרום לאדם להדבק במחלה נוראה זו? נתבונן בתהליך הריפוי וממנו נלמד:

(פרק יג) מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

נורא. עליו להכריז על עצמו 'טמא, טמא' כדי שיתרחקו ממנו; אסור לו להיות בין אנשים בכלל. מכאן ברור שמדובר באדם שהוא מפגע סביבתי חמור ביותר, אם ככה התורה מרחיקה אותו מן החברה. ומהי פגיעתו?

(רש"י): הואיל והוא הבדיל [- הפריד] בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יִבָּדֵל:

בכך ניתן לו הרבה זמן לחשוב על מה שעשה ומתוך המחשבות בבדידותו הכפויה, סביר להניח שיתחרט ויעשה תשובה. וכשזה קורה נעלם הנגע והוא שב להיות ככל האדם. אבל לפני שיוכל לשוב לתפקוד חברתי מלא, עליו לעבור עוד תהליך:

(פרק יד) ד וְצִוָּה הַכּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:

(רש"י): לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול:

ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח:

מעניין, מה שמניע את הפטפוט בגנות הזולת זו גסות הרוח; ההנחה של המפטפט כי הוא יותר טוב מן הזולת, ולכן הוא מרשה לעצמו לחשוף את קלונו (האמיתי או המדומיין) של הזולת. בכך הוא גורם נזק לזולת והרגשה טובה לעצמו. אלא שההרגשה הטובה הזאת היא רעה מאד; היא נגע בנפשו של המרגיש כך.

(רש"י): מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב:

הרפיה נפשית ורפואה גופנית

כעת נוכל אולי להבין את דיוק הלשון של הפסוקים שציטטנו בתחילת הרשימה:

למה כתוב 'תורת המצורע ביום טהרתו' ולא, בקיצור, 'טהרת המצורע'? כי המוציא שם רע פגם במצווה הכי מרכזית בתורה: "ואהבת לרעך כמוך" וכדי לתקן זאת עליו לקבל את התורה מחדש.

(כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ספר המאמרים תרל"ב): ובזה יובן ענין טהרת המצורע, כי הנה כתיב 'זאת תורת המצורע' וארז"ל המוציא שם רע, שזהו היפך כללות כל המצות; כי ואהבת לרעך כמוך הוא כללות כל התורה כמו שאמר הלל לגר (שבת לא/א) 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא, זיל גמור' [מה שעליך שנוא - לחברך אל תעשה; זו כל התורה וכל השאר פירושים למצווה זו, לך ללמוד.]; והמוציא שם רע פוגם בכללות כל המצות לכן צריך לעשות תשובה עד שיגיע לקן ציפור היכל קודש קודשים.

במהלך עניינים טבעי, אין לאדם כזה כל אפשרות לתקן מה שפגם; שהרי הנזק לאחרים כבר נעשה ואין בידו להשיב את הגלגל לאחור; בכ"ז התורה נותנת לו דרך תשובה.

(כלי יקר): כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה, בו ביום יובא אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה'; ולשון 'והובא' אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב, והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו;

ועל זה אמר 'זאת תהיה תורת'. ואח"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מֵרְאות ברע, אזי 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה' 'והנה נרפא נגע' אותו עון שגרם לו הצרעת.

ובעברית פשוטה: התחושה שהוא חזק וחסון כארז גרמה לו להביט על כולם מלמעלה וזהו נגע רוחני קשה; הבידוד שנגזר עליו העביר אותו לתחושה של אזוב ותולעת; הוא כבר לא קשוח כמו שהיה; הוא אדם חדש, רך יותר וסובלני; הוא אינו מרגיש את עצמו כלל, ומכח זה הוא נרפא.

ושיהיה רק טוב ליהודים.