קבילות ראיות אשר הושגו באופן פסול

אחת הזכויות היסודיות של אדם באשר הוא אדם המוגנות על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הינה הזכות לפרטיות וצנעת חיים. על-פי מבחן המידתיות, האמצעי שנבחר על-ידי המחוקק צריך שיהא מתאים להשגת התכלית, שפגיעתו בזכות החוקתית תהא הפחותה ושיתקיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת מהגשמת התכלית לבין הנזק הנגרם בשל פגיעה בזכות החוקתית. הזכות הנ"ל קיבלה ביטוי גם בחוק ספציפי המקנה לה משקל רב בעל השלכות קונקרטיות בפסיקה הישראלית.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשל"א-1981 (להלן:"החוק"), קובע: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

מהי קבילותן של ראיות שהושגו בצורה פסולה? האם הוראה זו חלה בבית דין רבני? שאלות אלו נדונו בין השאר בבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה ואח' (פורסם באתר נבו).

העותרת והמשיב 3 (להלן:"המשיב" ו/או "הבעל") נשואים זו לזה. ביחסיהם פרץ משבר. המשיב עזב את דירת המגורים המשותפת ופנה לבית דין רבני אזורי בתביעת גירושין. תביעת הגירושין התבססה בעיקר על הטענה לפיה לעותרת קשר רומנטי עם אחר, ואכן הציג המשיב במסגרתה תמונות בהן נראית האישה בחברת הזר.

העותרת סירבה להתגרש, והכחישה את המיוחס לה. לטענתה, הראיות בדבר הקשר עם אחר הושגו תוך פגיעה בפרטיותה, והן פסולות לשימוש כראיה בפני בית הדין.

בית הדין הרבני שמע את טענות הצדדים, ובלא שעיין בתמונות שנמסרו לו, קבע כי "ברור הוא שבני הזוג צריכים להתגרש, וראוי שיגיעו הצדדים להסכם גירושין מוקדם ככל האפשר". הצדדים לא הגיעו להסדר מוסכם, ובית הדין הרבני האזורי המשיך לדון בעניין.

במהלך דיון זה ביקש המשיב להציג תמונות חדשות אשר צולמו על ידו, זאת לאחר הדיון בבית הדין הרבני. בעדותו מסר המשיב כי הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת, בלוויית שני חברים, לדירת המגורים המשותפת. כשנכנסו לדירה ושמעו רעש הבוקע מהמרתף, הם ניגשו למרתף וראו את העותרת מקיימת יחסי מין עם גבר. הם צילמו זאת במצלמה, ויצאו מהדירה.

העותרת התנגדה להגשת התמונות, אך התמונות נמסרו לבית הדין. בית הדין הרבני האזורי קבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. בית הדין סמך בעניין זה את פסק דינו על התמונות שהוצגו בפניו וקבע כי התמונות קבילות, גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות העותרת (כאמור בסעיף 32 לחוק), היות ולמשיב עומדות שתי ההגנות הקבועות בחוק: האחת, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בנסיבות בהן היתה מוטלת על המשיב חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפעול כך (סעיף 18(2)(ב)לחוק), שכן על-פי דין תורה, החל ביחסי הנישואין והגירושין שבין הצדדים, קיימת חובה לגרש אישה נואפת ועל הבעל הנטל להוכיח טענתו זו; שנית, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע (סעיף 18(2)(ג)לחוק).

ערעורה של העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה, ומכאן העתירה נשוא מאמר זה. מוקד המחלוקת בעניינינו הוא בהוראת סעיף 32 לחוק הקובע "כלל פסילה", על פיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות אינן קבילות. העותרת סבורה כי כלל הפסילה שבחוק הגנת הפרטיות חל לגביה, ומכוחו הצילומים אינם קבילים בבית הדין. לעומתה, סבור המשיב כי החוק אינו חל בענייננו וכי ממילא אין תחולה לכלל הפסילה.

בהתייחס לשאלות אשר התעוררו בפניו במסגרתה של עתירה זו, החליט בית המשפט העליון כדלקמן: לשאלה האם חוק הגנת הפרטיות - על מכלול הוראותיו, לרבות "כלל הפסילה" שבו - חל בבתי הדין הרבניים? קבע כבוד הנשיא ברק כי הזכות לפרטיות חוצה את דלתה של כל ערכאה שיפוטית ואין לאפשר מצב דברים לפיו פגיעה בפרטיות תהא קבילה בערכאה שיפוטית אחת ובלתי קבילה באחרת. כמו כן, כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות הינו כלל של דיני הראיות ומשקף את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, הוא ביטוי לתקנת הציבור הישראלית ומשכך בית הדין הרבני חייב לפעול על-פיו.

לשאלה האם נפגעה זכותה של האישה לפרטיות לאחר שהמשיב ושני חבריו צילמו אותה? האם עומדת לעותרת זכותה לפרטיות כלפי המשיב-בעלה?

בעניין זה ציין הרב ש' דיכובסקי בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי החוק להגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים שבין בני הזוג. בית המשפט העליון דחה דברים אלה וקבע כי נישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה, שכן הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו.

בין היתר טען המשיב כי הצילום לא נעשה "ברשות היחיד". זאת, שכן הצילום נעשה בבית המגורים של העותרת שהוא גם ביתו שלו.
גם את טענה זו דחה בית המשפט העליון וקבע כי לדיבור "רשות היחיד" משמעות המשתנה על-פי הקשרה (ראו ע"א 546/78 בנק הפועלים בע"מ נ' הנדלס, פ"ד לד(3) 57, 61). בהקשר דנן, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית", אלא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על-פי דיני הנכסים, אלא על-פי דיני הפרט. אכן, "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" (א' הלם, דיני הגנת הפרטיות 85 (2003), וכן Katz v. U.S., 389 U.S. 347 (1967)).

לשאלה האם עומדת למשיב הגנה על-פי חוק הגנת הפרטיות? מסעיף 32 לחוק עולה כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינו פסול לשמש ראיה, אם עומדת לפוגע הגנה כמפורט בסעיף 18 לחוק. בענייננו טען המשיב להגנות הקבועות בס"ק 2(ב) ו-2(ג), כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) ...
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(א) ...
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע".

לעניין זה קבע בית המשפט העליון: תנאי לתחולתן של ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות הוא שהטוען להגנה "עשה את הפגיעה בתום לב". תום הלב, בהקשרו של חוק הגנת הפרטיות אינו תום לב אובייקטיבי (כמשמעותו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). זהו תום לב סובייקטיבי. משמעותו של תום הלב (הסובייקטיבי) בהקשר של סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות הוא פעולה מתוך אמונה כי הפגיעה הינה במסגרת ההגנה אותה מעלה הפוגע.

תוכנו של תום הלב משתנה מהגנה להגנה והיפו נקבע באופן המגשים את מטרתה של ההגנה לו טוען הפוגע (ראו ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148). עצימת עיניים בפני האפשרות של היות הפגיעה כדין שוללת את תום ליבו של הפוגע. חוסר סבירותה של האמונה אינה פוגעת בעצם קיומה, אם כי היא עשויה להעביר את הנטל להוכחתה (ראו סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות). על כן, מקום שהפגיעה בפרטיות אינה מידתית, תקום הנחה שהפוגע פעל שלא בתום לב.

מבאן הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עומדות למשיב ההגנות הקבועות בסעיף 18 (2)(ב)ו(ג) לחוק, וכי המשיב לא פעל בתום לב שעה שפגע בפרטיותה של העותרת. כב' הנשיא ברק קבע כי: "המשיב פגע בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות. הוא חדר - כשהוא מצוייד במצלמה מלווה בשני חבריו שצפו בכל המתרחש - למיטתה של העותרת. אין לך פגיעה קשה מזו בפרטיות. פגיעה זו היא מעבר לכל מידה ראויה".

לשאלה האם יש מקום ליתן היתר "מטעמים שיירשמו"? נקודת המוצא היא, אפוא, כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראיה, אך עם זאת, ניתן לערכאה השיפוטית שיקול הדעת להתיר את השימוש בחומר הפוגע. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בגדריו של סעיף 32 לחוק צריכה להגשים את התכלית המונחת ביסודו. תכלית זו הינה הגשמתם של הערכים והעקרונות שהוראת הפסילה נועדה להגשים. ערכים אלה הם בעיקרם שלושה: השמירה על הפרטיות; השמירה על זכויות האדם שפגיעה בפרטיות נועדה להגן עליהם, וקיומו של הליך הוגן, אשר במרכזו היכולת של בית המשפט לגלות את האמת ובכך לאפשר משפט צדק. ערכים וזכויות אלה מתנגשים זה בזה ויש לאזן ביניהם.

לשאלה האם יש מקום להתיר את השימוש בתמונות בהליך שבפני בית הדין הרבני, בית המשפט העליון ענה בשלילה וקבע כי האיזון בין השיקולים שיש לקחתם בחשבון נוטה באופן ברור לפסילת התמונות כראיה במשפט, היות ובפרשה דנן הפרת הזכות לפרטיות היא חמורה ביותר ומהווה פלישה להוויה האינטימית ביותר של האדם. לפיכך, סבר בית המשפט העליון בנוסף, כי גם עדותו של הבעל המתייחסת למעשה המיני של העתרת פסולה היא.

כן הדגיש בית המשפט העליון, כי אמנם, העילות לגירושין נקבעות על-פי המשפט העברי, כפי שהוא מתפרש על-ידי בית הדין הרבני וכי הוכחתן של העילות נעשית אף היא על-פי המשפט העברי, כפי שהוא מובן על-ידי בית הדין הרבני. לעניין זה, נמנע בית המשפט העליון מלנקוט עמדה. ואולם, אין כל מניעה מבחינת בית המשפט לקבוע כי במסגרת שיקול דעתו של בית הדין הרבני באשר לשימוש בדיני הראיות, עליו ליתן מחד-גיסא משקל כבד לפגיעה החמורה בפרטיות, ומאידך-גיסא, עליו לבחון קיומן של ראיות קבילות על-פי המשפט העברי, אשר מאפשרות ניהול הליך שיפוטי ראוי, ואשר פגיעתן בפרטיות מידתית.

לאור האמור לעיל נפסק בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כי פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ופסק הדין של בית הדין הרבני הגדול דינם בטלות וכי אין לקבל התמונות כראיות. התיק הוחזר לבית הדין הרבני האזורי על-מנת להמשיך בהליך במסגרת הנורמטיבית עליה עמד בית המשפט העליון. העתירה נתקבלה.