כן, היתה זו השנה 1998, שנת בחירות לרשויות המקומיות, לאחר שבעירי הרצלייה התנהל במשך כמה שנים מאבק עיקש של הורים (אשר הייתי חלק מהם), אשר התאגדו יותר מאוחר תחת ועד ההורים העירוני (למעט אני, אינני מהמתאגדים) בעד החינוך, ונגד המתנכלים לו.
המאבק נמשך כ-3 שנים, ובמהלכו השביתו ההורים את מערכת החינוך בעיר, מספר פעמים, בפעם המכריעה ל 8 ימים ברציפות (והיה זה מיד לאחר חג הסוכות - ממש כמו בימים אלה). תוצאת המאבק: הזרמת תקציבים בשווי של מאות מיליוני שקלים למערכת החינוך העירונית, הוצאתה מחושך לאור. תוצאה משנית הפחותה בחשיבותה, החלפת ראש העיריה לנדאו אשר הביא את מערכת החינוך למצבה הקשה, ולא הסכית לשמוע להורים ולתושבי העיר על-מנת לתקן.
סיומו הפורמאלי של המאבק היה בפסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א המאשר פסק בוררות בין ועד ההורים העירוני ובין העיריה ומשרד החינוך, על הזרמת כספים ענקית למערכת החינוך כפיצוי על מחסורים משנים עברו. עיריית לנדאו לא קיימה את פסק הדין (הגישה בר"ע לעליון), אך הבחירות קרבו, והיה אז ברור שלנדאו לא רץ, ולכן לא היה ספק שהמאבק על קיום פסק הדין יידחה לאחר הבחירות ויתנהל מול ראש העיריה הבא(ה) (נבחרה יעל גרמן, המהלכים איתה לא היו פשוטים, אך בשורה תחתונה ובשנים הראשונות, הם היו מאד מוצלחים, מערכת החינוך בהרצלייה החליפה אז קידומת).
לקראת הבחירות החליטו בכירים מהוועד לרוץ למועצת העיר (לא לראשות העיריה רק למועצה), על-מנת להבטיח בשלבים יותר מאוחרים (כאשר יהיו תקציבים) את האינטרסים של מערכת החינוך, תמכתי בהם וחשבתי שדרכם נכונה, ואז ביום האחרון, ובשעה האחרונה של הגשת הרשימות, הם הגיעו לפקיד הבחירות העירוני, הוא מצא תיקון בטיפקס ברשימת המועמדים, ופסל את הרשימה, הם לא הספיקו להחתים את הטופס מחדש, וזהו.
הם ערערו על החלטת פקיד הבחירות לבית המשפט המחוזי, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם (החלטה סופית בהחלט), ואז עורכי הדין הרבים שבקבוצה עמדו אובדי עצות - ופגישה משותפת הצעתי להם שהנפגעים, קרי אני, ותומכים אחרים נעתור לבג"צ על שלילת זכותנו היסודית לבחור בשל טעות הטיפקס, בהתחלה חשבוני לשיכור אך ככל שדשנו ודנו, הבנו זו הדרך ואין בלתה.
עתרתי, קצת פישלתי בדיון (אמרתי לחשין שיעשה איזה טריק או קונץ ויכשיר אותם והוא קפץ כמו טיל מהכסא שלו), העתירה נדחתה, אך BY THE WAY נוצל פסק הדין להרחבת האימפריאליזם השיפוטי, אשר הלך הרבה יותר צפונה ממה שאני ביקשתי, על-פי אותו בג"צ יכול בפועל צד נפגע בכל החלטה שיפוטית סופית לעתור לבג"צ נגד אותה החלטה.
ואומר השופט אור בפסק דינו (הלכת ברק, אור וחשין) בג"צ 6654/98, עבדכם ואחרים נ' פקיד הבחירות לע' הרצליה ואחרים:
"... עם זאת, צויין באותן פרשות, כי בית המשפט מוסמך להוציא צווים גם נגד ערכאות שיפוטיות אשר חוק יסוד: השפיטה מדבר בהן, וזאת מכוח סעיף 15(ג) לחוק היסוד האמור... במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר... גישתה העקבית של הפסיקה היתה, כי הוראות אלה אינן שוללות את סמכות הביקורת השיפוטית המסורה לבית המשפט הגבוה לצדק... הפסיקה הפעילה ביחס להוראות האמורות גישה פרשנית מצמצמת, אשר תחמה את הוראת הסופיות להליכי תקיפה מינהליים, או להליכים במסגרת ערכאות שאינן חלק ממערכת בתי המשפט הרגילים. על-פי גישה זו, הוראות סופיות אלה מונעות פניה לבית דין מינהלי, לוועדת ערר או לבית הדין לעבודה, אך לא לבית המשפט הגבוה לצדק... הגישה הפרשנית שאומצה כאמור, ובפרשות נוספות, ניזונה מן התפיסה הבסיסית בדבר חשיבותה הרבה של ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל בשיטת משטר דמוקרטית... עם זאת, נראה לי כי גם בסוגייה שבפנינו אין לפרש את הוראת הסופיות באופן השולל מעיקרה את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. בפירושה של הוראת הסופיות יש להבחין, לדעתי, בין שאלת קיומה של זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבין שאלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק."
פסק הדין הזה, אשר קיבל החלטה שלילית באשר נתבקש להחליט (זכותו של נפגע שאיננו צד שלא ניתנה לו זכות צדק טבעי בהליך, לעתור על-מנת לשנות את תוצאתו) - הפך די מהר לאש בשדה קוצים, הוא נלמד בהשתלמויות ברע"ות של עורכי דין ושופטים, ואז החגיגה החלה.
שנים עברו - מקצועי אינו במשפט, אך נזדמנתי ערב החג, בעניינה של עתירה אחרת ליום אחד בבג"צ בירושלים.
הרוב המכריע של עיסוק ההרכב באותו יום היו עתירות חסרות כל עילה בג"צית אמיתית ולכן חסרות כל סיכוי, המהוות בעצם ערעור על הליכים סופיים בבתי הדין למשפחה.
מי שמעיין בפסקי הדין של בג"צ כאן באינטרנט, רואה שהמון המון עתירות דומות מוגשות בפועל כערעור על החלטת בית הדין הארצי לעבודה - וודאי יש עוד ועוד הליכים, ונושא מתרחב והולך, כאמור כשרפה בשדה קוצים.
לא אטעה אם אעריך כי 20-30 אחוזים מזמנו של הבג"צ מושחת לשווא בגלל איזה ראיון חכמולוגי של אזרח, אשר כמעט עבד, ופרשנות אימפריאליסטית של בית המשפט העליון - אשר הביאה את הרעיון הנ"ל למחוזות שאף אחד לא פילל להם, והתוצאה מאוד מאוד לא טובה.
לדעתי, בית המשפט העליון מודע לעניין ומשווע לפתרונו. דרך אחת היא לכנס את בית המשפט בהרכב מורחב ולבטל את ההלכה שנפסקה בשנת 1998, אלא שהיא הסתמכה כבר על חלקי החלטות אימפריאליסטיות קודמות, ולדעתי אין די ביטולה של אותה הלכה.
יש אולי קודם לבטל את ההלכה על-מנת לתת ל"שוק" סנוקרת ולעצור את הסחף, ואז במקביל להעביר תהליך של חקיקה המסדיר את מקרי הקצה הבודדים, ואת נתיב הייסורים שחייב לעבור אדם הנוקט בכזה הליך חריג של עתירה נגד פסק דין סופי - בכל ערכאה.
שר המשפטים, הפרופסור פרידמן, אתה רוצה להוריד את העומס מהבג"צ? אתה רוצה ליעל אותו? אנא פעל באותן נקודות בהן תמצא בקלות הסכמה, נקעה לדעתי נפשם של שופטי הבג"צ מלהיות ערכאת ערעור על כל תיק במדינה, מבית המשפט לתביעות קטנות ועד לערעור בג"צ על פסק בג"צ - אשר כולם הותרו באותו פסק דין - ומטילים על בית המשפט העליון עומס בלתי רגיל ומיותר לחלוטין.
אנא טפל היכן שקל לטפל, והיכן שהתועלת גדולה. כאשר עוברים עם ספסל בפתח צר, לא עוברים לרוחבו של הספסל, אלא לאורכו, אפילו שבכל מקרה מגיעים כמעט לאותה תוצאה, רק בדרך הקשה שוברים את הקיר, את הספסל, ולעתים גם את הראש.
