נתניהו לא היה ראש ממשלה לא מוצלח במיוחד ותקופת כהונתו לא הצטיינה בהשגים מדיניים או אחרים של ממש. הישג ממשי יחיד אולי שניתן לזקוף לזכותו הוא ירידה נכרת בהקף פעילות הטרור. משמעות השג זה נכרת אם משווים לו את ההתרחשויות בתקופת פרס (1996), ואת האינתיפאדה השנייה בתקופת ברק (2000-2004).
מהלכים אחרים שלו כהסכמי וואי, פרשת המנהרה בירושלים ועוד, הם כישלון לא קטן. פרישתו החפוזה מראשות הליכוד היתה שגיאה חמורה, שאיפשרה את השתלטותו של שרון והביאה להמשך הטרור המוגבר, לבריחה מעזה, ובסופו של דבר למשבר הפנימי בליכוד, להתפצלותו ולכשלונו הקולוסאלי בבחירות האחרונות.
נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון, נקלע ל"מלכודת פתאים" שהציב לו שרון, ונלכד בה. במלכודת זו הוא לכוד עד עצם ימים אלה. בהיותו שר האוצר נתבע לשקם את המשק הישראלי, שנקלע לקשיים חמורים בעקבות ניהול כושל בתקופת ברק (ובתקופות קודמות) ובהשפעת האינתיפאדה השנייה. המציאות הקשה של המשק חייבה צעדים חריפים, ונתניהו נרתם להם בגיבוי ראש הממשלה, מ"מ ראש הממשלה דאז, אולמרט, והממשלה כולה.
התהליכים שבהם בחר נתניהו - שינויים מבניים, הפרטה, הגברת התחרות, הגדלת משקלם של עובדים ישראלים בכוח העבודה, הצלת קרנות הפנסיה ועוד - היו ביסודם תהליכים נכונים. חסר בהם תהליך יסודי ומרחיק לכת של צמצום הביורוקרטיה והקטנה נוספת של מעורבות הממשלה בפעילות המשקית בפועל. צמצום הוצאות הממשלה וקשירת תשלומי ההעברה לקריטריונים תעסוקתיים (במקום שניתן) היו מחוייבי המציאות, אבל הלהיטות המקצועית באוצר לנצל את צוק העיתים לבצוע מוקצן של השינויים, במיוחד אלה שנגעו לשכבות החלשות של החברה הישראלית, היו שגיאה; שגיאה כלכלית, חברתית ופוליטית.
כבר לאחר פחות משנתיים מיישום המדיניות המצמצמת, הובן ע"י כל מי שעקב אחר התגובות החברתיות והכלכליות במשק, שהמהלך היה נכון ביסודו וחמור מדי בדרך מימושו. נתניהו לא השכיל להבין זאת ולא צפה את ההשלכות הפוליטיות שיהיו למדיניות זו על הליכוד. בהקפידו לשמור קרוב לחזה את "זכות היוצרים" שלו על המדיניות החברתית ה"אכזרית" של ממשלת שרון, שמר באותו מקום גם את הטינה הציבורית על הגזרות החמורות שהוטלו עליו, בחלק מהמקרים תוך החמרת-יתר מיותרת.
זיכרון ציבורי זה, המייחס לנתניהו לבדו את כלל המדיניות והשלכותיה, עדיין חי וטרי בקרב שכבות רבות שנפגעו ממנו באורח קשה בשעתו וסובלות מכך עד היום. אפילו בימים אלה נתניהו אינו משכיל להציג מדיניות ולנהל הסברה שיבטיחו שכאשר תעמוד המערכת הפוליטית פעם נוספת לדין הבוחר, לא יפגעו הוא והליכוד פגיעה אנושה מזכר תקופת הגזרות. זו שגיאה פוליטית מכרעת מצידו.
נתניהו כמנהיג הליכוד שגה שגיאה פוליטית נוספת, כאשר בהיותו חבר בממשלת שרון, לא פעל מבעוד זמן, באופן ברור וגלוי, נגד מדיניות שרון ליציאה חד-צדדית מעזה, ללא תמורה, ללא מדיניות ביטחונית מרסנת כלפי הטרור משם. נתניהו לא ניסה לשכנע ולא שיכנע את הציבור שהוא פועל בנושא זה בתום לב ומתוך גישה עקרונית שונה מהאופוטוניזם השרוני.
בעשותו כן, הפסיד "נקודות" הן בקרב תומכי הליכוד המובהקים והן בקרב מי שלא היה מרוצה אולי מההתנהלות הפנימית בליכוד, אבל לא בהכרח קיבל את מדיניות החוץ והביטחון של השמאל בישראל. מצב זה נמשך גם עתה, כשגם בתחום זה אין לנתניהו כמנהיג האופוזיציה בשורות של ממש לציבור. כמו מנהיגים אחרים של הימין, הוא עוסק באזהרות חדשות לבקרים, אבל אינו מציע מהלכים קונקרטיים שבאמצעותם ניתן לדעתו להחליש עד מאוד את הטרור, או להביא לקידומם של הסדרים מדיניים, או לבסס את אחיזתה נוכחית של ישראל בא"י, עד שיווצרו תנאים להסדר; ומהו ההסדר שאליו הוא חותר.
למעשה, בטשטוש הדברים, מטשטש נתניהו את זהות הליכוד, ומשאיר את הויכוח הציבורי בגבולות השאלה: "מי מבין כל הפשלונרים הבכירים שלנו, נראה לציבור כסיכון נמוך יותר"? אינני בטוח שבמרוץ הזה הוא זה שיזכה בבכורה.
כיום נראה שברק הוא יריבו הגדול. מאז כניסתו של ברק למשרד הביטחון, הוא פועל בשקט אבל בהתמדה. כשר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, בידו כלים, ניסיון ומנגנון רבי עוצמה. בינתיים הוא משכיל לנצלם היטב. הפעולה האחרונה בסוריה, היא הצלחה ברורה, והצלחה זו נזקפת גם לזכותו. התדמית המתפתחת בציבור של פעילות מהותית לשיקום הצבא, אף שהדברים במציאות רחוקים עדיין מרחק רב מהנדרש, עומדת גם לזכותו. מסעו האחרון בארה"ב והפגישה עם הנשיא בוש, עובדים לטובתו. במילים אחרות: אם להעריך את התקדמותו של ברק לשיקום מעמדו בדעת הקהל הישראלי בפרק הזמן שהוא פועל כשר ביטחון, בהשוואה לזה של ביבי בתקופת היותו ראש האופוזיציה, דומה שברק גובר בנקודות באופן ברור.
בתחום הביטחון לברק יתרונות אינהרנטיים על אולמרט ועל ביבי. בתחום שיקול הדעת המדיני, כל השלושה מהווים אניגמה ונראה שבמגבלות מסויימות הנובעות מאופיים מצד אחד ומאילוצים פוליטיים פנימיים מצד שני, שלושתם הם "עושי דברו של הדוד סם" פחות או יותר. בתחום הכלכלה נתפש כיום ביבי כבר-הסמכא מבין השלושה, אבל תלויה לו עדיין מאחוריו קופת השרצים של תוכנית ההבראה שהוביל ומסיבה שאינה מובנת אין הוא פועל ממש להשתחרר ממנה.
אם יחבר שלושה גורמים: גישה ביטחונית המחזירה למרכז תשומת הלב והמחויבות של המדינה את ההגנה על העורף האזרחי שהופקר, מפה מדינית קונקרטית (לרבות ההתניות הקשיחות הדרושות למימושה) ותוכנית כלכלית, שביסודה יעמדו: תיקון עוולות של תוכנית ההבראה ומהלך רב-שניתי לצמצם פערים בחלוקת ההכנסות בחברה הישראלית (מדובר במהלך מגוון שיטות ואמצעים ולא בחזרה לגישת ה"חלוקה" הישנה), יוכל להפוך לאלטרנטיבה הראשית לראשות ממשלה בבחירות הבאות, ואולי אפילו קודם לכן. אם ימשיך לשקוט על שמריו, הוא עשוי למצוא בשעת המבחן הקרובה, שהסוסים שוב ברחו לו מהאורווה.
