מתנצלת שלא מילאתי את תפקידי

את המילים הבאות שתקראו על דף זה לא תוכלו לשכוח או לפחות כל מי שעוד צלם אנוש קיים בו יתחיל להבין שמדובר כאן בעדה שלמה של אנשים שאנחנו כחברה הבאנו אותם בעוונותינו הרבים וזנחנו אותם לאנחות רק על-מנת לקבל את הקבלה "הבאנו אותם ארצה מכוח השבות ומתוך רצון לעלות יהודים לארץ ישראל".

את הכתבה הבאה כתבתי מיד בצאתי מבית משפחתו של גבי אבבהו דוויט ברחוב הרצוג 27 בבאר שבע. אני קוראת מכאן לכל אנשי התקשורת ובמיוחד לעיתונאים, אנחנו כולנו חייבים התנצלות והרכנת ראש למשפחה, לעדה שלמה ולבחור אחד העונה לשם גבי אבבהו דוויט שגופתו הוחזרה בתחילת השבוע לישראל מלבנון.

התנצלות מהולה בבושת פנים על כך שהסיפור הגיע אלינו במפתיע. על כך שהעם השוכן בציון העם הישראלי שזכותו המינימאלית היא לדעת, כלל לא ידע על הבחור שנעלם לפני כשלוש שנים. לא ידע על הבחור שעלה לארץ מאתיופיה בשנת 1981 וניסה להשתקם ולהבנות כאן בארץ הקודש, כי ככה אמרו לו לפני שעלה לארץ.

הבחור הזה שמשפחתו עמלה במשך שנות היעדרותו הלוך ושוב בלי להתייאש לקבל את עזרת המשטרה. הבחור הזה שתמונתו לא פורסמה מעולם באמצעי התקשורת. ואני כעיתונאית לא ראיתי מעולם מודעת חיפוש הקוראת נואשות למוצאו. לבחור הזה למשפחה הזאת אני באופן אישי חייבת התנצלות ומבקשת מחילה שלא מילאתי את תפקידי בנאמנות כמו שהבטחתי ביום שנכנסתי לתפקיד.

הגעתי לבית המשפחה יום לפני הלוויה התיישבתי עם האחות טובה, האחיין יצחק והדוד אברהם. מצאתי את עצמי מחפשת כל פיסת מידע או תשובה לסיפור הזה שנשמע לכאורה הזוי. הגעתי בשקט למקום לפי הקינות המצמררות. האבל בעדה זה משהו שקשה לי להסביר אבל זה אבל אמיתי, הקינות הבכי זלוג הדמעות והאחווה האמיתית בין בני העדה.

פגשתי את משפחת דוויט משפחה אתיופית טיפוסית שעולמה חרב עליה מכורח הגורל. טרגדיה אחר טרגדיה הלמה ללא רחם במשפחה; אב שנדרס, אח שהתאבד. והאח שטבע גבריאל לא פעם אמר באוזני משפחתו כי הם נראים כאילו שייכים ל"משפחת איוב". מזה כשלוש שנים שקעה המשפחה הרדופה בחיפוש אחר הבן האבוד. הבן עליו איש לא שמע, אותו איש לא ראה ואת איש הוא לא עניין. נעלם, כאילו נלקח ע"י עב"ם.

שום תיאור לא יוכל לספר לכם קוראים יקרים מה היא תחושתי? בזמן שהתיישבתי איתם לשמוע על גבריאל נכנס בי מן רעד לא מוסבר דמיינתי את עצמי בסיטואציה דומה, אני הייתי פונה כמותם לרשויות,ואח"כ למשטרת ישראל. ועוקבת בדריכות אחר כל פיסת מידע שיכלה רק לסייע. וזה בדיוק מה שהמשפחה עשתה. הם פנו לתחנות המשטרה בחיפה ובבאר שבע. התשובה שהם קבלו היתה, בכל פעם, זהה: "הוא גבר, הוא ישוב הביתה". פשוט כך. כאילו שזה ברור שהנה עוד בחור אתיופי שמשוטט לו בלי לדעת לאן - כאילו בני העדה האתיופית כולם מראש הוחתמו על נדודי דרכים.

נדהמתי לשמוע מתוך הכאב העצום והיגון הנורא על האופטימיות שהקרינו בני המשפחה. השלווה שהאחות טובה הקרינה באוזני באומרה כי היא מקווה שמהטרגדיה שלהם המדינה ואנחנו החברה נשכיל לקחת את המסר הברור, ושאולי הפעם יתר החטופים יחזרו הביתה, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. שההתעלמות הכללית מבנם הביאה, בסופו של דבר, למידע על נעדר אחר, רון ארד. אם כך הרי שלפחות תרמו שוב, בדרכם הדוממת והכאובה,.

אני חייבת להתוודות שנראה לי כי הטרגדיה של גבריאל אבבהו דוויט חשפה שוב את היחס המשפיל של הממשל, שלנו התקשורת ומשטרת ישראל כלפי בני העדה האתיופית. אלו שבאו במסע מפרך מסודן הגיעו ומבצע שלמה או משה, אבל באו לכאן מתוך אמונה כי כאן זאת ארץ האבות וכאן יהיה להם טוב. אבל לי נראה כי הכעס העמוק, חוסר האונים, הפחד והתסכול, תחושות הלבד והחרם העדתי ימשיכו להדהד בדמם של בני העדה.

הרי הסיפור העצוב הזה מעיד הכי הרבה על המסגרת האישית, הבידוד הנפשי הבידוד הפיזי בו הם חיים כל בני הקהילה האתיופית. ועל האשליה בה אנו חיים. הרי מקום המגורים שלהם הוא מרכזי קליטה כמו כאן בבאר שבע שמחזיקים אותם כמו בגטו כבר יותר מ-10 שנים והעיריה או כל מי שאחראי מתעלם מהאפשרות למזג אותם בתוך שכונות מגורים ולסייע להם.

מקומות הבילוי שלהם הם בדרך כלל מקומות ציבוריים, כי במקומות בילוי בהם מופעלים סלקציות אין מקום לאתיופים. תודו! אני אמרתי לכם שמילים הבאות יהיו קשות לקריאה אבל הכול זה אמיתי. אל תתעלמו מהדברים קחו אותם כצידה לדרך כחברה, כי רק כך נוכל למנוע שמקרה כזה יחזור. כי רק כך אני באופן אישי אכפר על היותי חלק מחברה מושפלת.

טובה אומרת: "לפני כיומיים הגיעו צוות מהמשטרה אלינו הביתה ולקחו דגימות דם ורוק ששאלנו אותם למה צריך את זה הם אמרו כי זה מה שיעזור להם לסיים את החקירה והחיפושים אחרי גבריאל. כנראה שאז הם כבר ידעו שגבי נפטר ונמצא בלבנון", הבטתי לתוך עיניה החומותי הן היו כבויות ולחות רציתי לחבק ולנחם... לא ידעתי מה לעשות המשכתי לשאול האם חיפשתם אותו אתם במשך השנים הללו?

"אנחנו הפעלנו לבד את כל החברים והמשפחה על-מנת למצוא את גבריאל, כל פעם היינו נוסעים למקום אחר מהצפון ועד הדרום אבל לא מצאנו אותו, את גבריאל בלעה האדמה אבל במקרה הזה בלע אותו הים."

הדוד אברהם, בחור מנומס ועדין מצטרף לשיחה, לטענתו: "גבריאל נחטף. אני חושב שמישהו פיתה אותו וזרק אותו לים לא ייתכן שגבריאל יתאבד הוא לא כזה הוא יודע כמה אמא שלו סבלה בגלל האבא והאח "המשכתי להביט דוממת קפואה במקומי ורק הקינות חדרו לאוזניי פילחו כל פינה קשוחה שעוד נותרה בליבי ושוב שאלתי כאילו לא מצליחה להבין אבל היכן היו התקשורת המשטרה?

"אנחנו פנינו אלהם עשרות פעמיים, כל פעם התעלמו מאתנו כאילו אנו אבן שאין לה הופכין, אף אחד לא ידע לתת לנו תשובות וכל פעם השיבו את פנינו ריקם", המשכתי לשבת ספוקת כפיים, רוצה לחבק, ללטף ולא מצליחה להבין ולו במעט את האבסורד שבהתנהגות החברה ישראלית.