ככל שעובר הזמן מאז מלחמת לבנון השנייה, ככה מתברר שהמאזן אינו שלילי. עם זאת גם במבט לאחור בולטות שתי תופעות: הבטן הרכה של העורף, וכפועל יוצא הצלחת הלוחמה הפסיכולוגית של מנהיג החיזבאללה. אילו נסראללה היה נשיא אירן, הרבה מן העוקץ במערכה נגד גירעון אירן היה ניטל.
במהלך לימודיי את נושא ה-Mass Persuasion - שכנוע המוני, כחלק ממסגרת "תקשורת המונים", באוניברסיטת ניו-יורק, סיפר המרצה, פרופסור ג'ורג' גורדון, כי במערכה בחזית האיטלקית במלחמת העולם השנייה, עשה המודיעין הבריטי ניסוי בהשמעת הקלטות של גניחות נשים. האיטלקים, הרי רומנטיקנים גדולים ולוחמים לא כול כך גדולים, מן הסתם יושפעו מקולות אלה כדי שיאמרו לעצמם: לעזאזל המלחמות, הסיניורינות עדיפות אלף מונים.
לוחמה פסיכולוגית היא חלק בלתי נפרד מכל מערכה מלחמתית מאז ומקדם ובוודאי במלחמות מתועדות כמו מלחמות הפלופונזים, במאה ה-5 לפנה"ס בין ספרטה לאתונה, מערכות אלכסנדר הגדול וכן הלאה. רק השיטות והכלים משתנים במקביל לאמצעיי הלחימה עצמם. במקורות שלנו אמר "החכם באדם" (משלי כ"ד-ו ) "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".
אינני בקי כיצד צבא ההגנה לישראל מתמודד היום עם הפן הזה של המערכה. בשעתו הייתה קיימת ועדת ל"פ (לוחמה פסיכולוגית) שבראשה עמד ראש אמ"ן דאז, אלוף חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה. היו בוועדה אנשי צבא, משרד החוץ, אנשי מדע וטכנולוגיה, פסיכולוגים ואנשי תקשורת כמוני (במסגרת המילואים) שגם הדיסציפלינה האקדמית שלהם היתה המדיה. אני משער שקיימת יחידה של לוחמה פסיכולוגית במסגרת זאת או אחרת בצה"ל. במלחמת לבנון היא כשלה.
מכל מקום, בדבר אחד אין לי ספק, גם כמי שמתמצא בנושא של תעמולה וגם כמי שעקב אחר השלבים השונים של מלחמת לבנון השנייה, המערכה הפסיכולוגית היתה גרועה יותר מבחינתנו מן המלחמה בשטח. להערכתי, ונתתי לכך ביטוי בהקשרים שונים, המאזן הביטחוני של מלחמת לבנון אינו שלילי. גם אלה שטוענים כי במלחמה זאת איבדנו את כושר ההרתעה שלנו, בעצם מתכוונים ללוחמה פסיכולוגית.
הרתעה הוא כלי פסיכולוגי מן הדרגה הראשונה. הא- ראיה, כאשר ראש אמ"ן התבטא בוועדת החוץ והביטחון, לאחר הפעולה בסוריה, כי ישראל החזירה לעצמה את כושר ההרתעה, הוא התכוון לפן הפסיכולוגי. בפעולה חשאית זאת לא הכרענו את סוריה, לא השמדנו את אלפי הטילים לטווח בינוני או רחוק. פוצצנו מתקן בבנייה ואולי הרתענו אותה ורמזנו רמס גס לאירן. זה אקט פסיכולוגי. מאותה סיבה, החיזבאללה לא זכה לניצחון בשדה הקרב אלא בשדה התעמולה, ולא מעט בזכות התקשורת, שלנו בעיקר, ושל העולם. המגפונים שלנו העצימו את "הניצחון" של חיזבאללה ובראש וראשונה את המנהיג שלו, חסן נסראללה.
אני משער שרבים, כותבים וקוראים, עשו הכרה כזאת או אחרת עם האיש הזה. גם אני עשיתי הכרה שטחית עם האיש באמצעות מידע כתוב, בעיתונות ובאינטרנט. נסראללה נולד בשכונת עוני למשפחת מרובת ילדים ברובע קרנטינה בבירות. במלחמת האזרחים בלבנון הוא הצטרף לתנועה השיעית "אמל". הוא נשלח בגיל 16 לעיר הקדושה של השיעים בעירק - נג'ף - שם הכיר את מורה ומנהגיו לעתיד, עבאס אל מוסאווי.
במהלך מלחמת "שלום הגליל" נטש נסראללה את אמל והצטרף לגוף שיעי קנאי שלימים הפך לתנועת חיזבאללה. הוא הצטיין הן כמארגן צבאי והן כמטיף דתי והתמנה לסגנו של מוסאווי. כאשר זה חוסל בידי צה"ל, בפברואר 1992 נסראללה הפך למנהיג הארגון. בשנת 1997 נהרג בידי צה"ל בנו בכורו, האדי נסראללה, שנמנה עם יחידת עלית של הארגון.
להערכתי, ויש לה שותפים מוסמכים ממני בתחום הלוחמה בטרור, במקרים רבים מאוד, חיסול מנהיג (בתנועה דתית קנאית, או לאומית טרוריסטית) - לא זו בלבד שאינו מחסל תנועה כלשהי ובמיוחד לא תנועה דתית, אלא מוסיף לה נופך של קדושה, ערך הקרבן של המנהיג. ערך מוסף לא מבוטל, הוא שהיורשים הם לעתים יריבים קשים יותר מאשר קודמיהם. חסן נסראללה הוא דוגמה.
את המלחמה שלו הוא מנהל בשתי החזיתות. בזירה המלחמתית, נכון יותר החתרנית בתוך לבנון, והחבלנית נגד ישראל. את הזירה השנייה, הפסיכולוגית, הוא מנהיג אף ביתר הצלחה נגד השלטון בלבנון ובצורה מרשימה נגד ישראל. מלבד תכונת המנהיגות, האיש הוא אמן בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. מהופעותיו בטלוויזיה הוא מצליח להרשים את הצופים.ואגב, הופעותיו אינן מרובות, וגם זה הסוד שלו. הציפיות לריאיון או לנאום שלו הן תמיד גבוהות, גם בקרב הציבור שלו ולא פחות אצל הצופים בחוץ, ובעיקר בישראל.
המרקע בשרות נסראללה
ההופעה האחרונה של נסראללה (ב-16 באוקטובר) לאחר חילופי גופות ושבוי של חיזבאללה הייתה כדרכה בסגנון ה- fire site chat, מעין שיחה נינוחה ליד האח. הוא לא צועק, לא מתלהם, דבריו, כאדם חכם, בנחת יישמעו. הוא בעל הדרת פנים. וככה הוא מספר, מדווח, כי העסקה של "חילופי שבויים תואמה בין הצדדים ביוזמת המתווך הגרמני וכי המתווך הציע לצדדים לעשות מחווה לרגל עיד אל פיטר".
הוא אף ראה לנכון לציין שלא היה ידוע לו אילו גופות תעביר ישראל, ומשום כך, התנצל, לא ניתנה הודעה מוקדמת למשפחות. מה גם ששמות ההרוגים פורסמו באופן שגוי, דבר שגרם עוגמת נפש למשפחות. ככה הוא המשיך וריתק את תשומת הלב של כל מי שצפה בו. הוא נראה ונשמע אמין.
בעצם הדוח שהוא מסר באותה הופעה היה "בונוס" בלבד. המסר עצמו היה מקופל בתקווה שהוא נתן למשפחות העצורים בלבנון ובראש וראשונה למשפחת סמיר קונטר, ובלחץ שהוא המשיך להפעיל על הממשלה שלנו באמצעות משפחת השבויים, והציבור בכללו בישראל.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, לא הרבה נסראללה להופיע, מחשש שמא יאתרו את מקום ההופעה וינסו להתנקש בחייו. בהופעותיו המועטות הוא אומנם איים, גם איומי סרק, אבל בדבר אחד הוא הצליח. הוא פגע בעורף, לא כל כך בנפש או ברכוש כמו במורל. הוא הכיר היטב את המנטאליות הישראלית והוא ניצל אותה עד תום. אצל נסראללה כל פגיעה היא מסר וכל מסר הוא פעולה בפני עצמה. הפגיעה הפסיכולוגית בעורף במלחמת לבנון היא צלקת שלא תיעלם במהרה.
אמיר צנדקוביץ' הכתיר באתר msn את נסראללה כאיש השנה של שנת 2006 כי הוא "אחראי למלחמה שאחריה אנו כבר לא מסתכלים על עצמנו באותו אופן. הוא זה ששם לנו מראה מול הפנים והוא גם שיגרום לנו לאסוף את השברים ולצאת לדרך חדשה". אני חושב שאמיר צנדקוביץ' נסחף לא מעט. לא נסראלללה שם לנו מראה אלא אנו עצמנו. גם סאדאת בשלב הראשון של מלחמת יום הכיפורים שם לנו מראה, אבל בשלבים האחרונים של המלחמה אנו שמנו לעצמנו את הראי הסדוק. תוצאות מלחמה זאת היוו ניצחון מוחץ לישראל, יחסית גדול לאין ערוך מאשר במלחמת ששת הימים, לאחר שהותקפנו במפתיע וסיימנו כאשר ידינו על העליונה בכל החזיתות. זאת בניגוד למלחמת ששת הימים כאשר היינו מוכנים ותוך "בליץ" של 6 ימים נסתיימה המערכה הצבאית. במערכה הפסיכולוגית סאדאת ניצח, בדיוק כמו נסראללה במלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה מצדנו.
חסן נסראללה נמנה עם אותם מנהיגים שהם כוכבי טלוויזיה. ככה בעולם, וביתר יעילות אצלנו. הופעה עתידה של נסראללה מהווה לעצמה חדשה ומעוררת ציפייה. זאת משתי סיבות. הוא לא מרבה להתראיין, ואם כן, לעתים רחוקות וגם זאת בעיקר במדיום הפופולרי ביותר, בטלוויזיה. הוא, כאמור, לא מתלהם, גם כאשר הוא מבטא את דעותיו בצורה קיצונית. הוא שקט מאוד ונינוח ומשום כך הוא מקרין ביטחון עצמי רב.
ככה הוא עשה במסיבת עיתונאים לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשעה שתקף את התקשורת הערבית שעמדה כאילו מנגד. הוא ראה לנכון לומר שאף שהוא לא ידיד ישראל אלא יריב ואויב הוא רואה לנכון להדגיש כי התקשורת הישראלית היא הרבה יותר הוגנת בדיווחיה מאשר התקשורת הערבית. זאת מניפולציה מבריקה, שכן הוא מוכן לשבח את המדיה הישראלית, כדי להעצים את הגינוי כלפי התקשורת הערבית. כאילו אימץ את תורתו של מרשל מקלוהאן: "המדיה היא המסר."
גם כאשר כולם יודעים שמדובר באיש מניפולטיבי מאוד, הרי ממנהיג או ממדינאי לא מצפים להיות צדיק אלא לפעול למען האינטרסים של הציבור שאותו הוא מיצג, ונסראללה מייצג את הציבור שלו נאמנה ולכן בנוסף לנורמות המקובלות בתנועות דתיות וקנאיות, האיש שמייצג אותם עושה זאת בצורה מעולה לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ.
הוא גילה מהר מאוד כי הבטן הרכה של ישראל היא העורף, והוא, כאמור, ניצל זאת היטב. בשעתו, ברשימה לאחר עשרת ימי לחימה, במהלך מלחמת לבנון, טענתי כי אורך הרוח של העורף שלנו הוא מוגבל. ראוי לציין, אף שלא תמיד המשל דומה לנמשל, לא במהות ולא בנסיבות, כי האנגלים בתקופת הבליץ, במלחמת העולם השנייה, בעיקר תושבי לונדון רבה, היו קשוחי עורף במידה מספקת כדי לאפשר לזרוע הלוחמת להתמודד במערכה, חרף מאמצי ההתשה של ה"לופטוואפה" הגרמני. נאסראללה כיוון אל העורף הישראלי, גם במעשים וגם בדיבורים. כיוון ופגע.
שערו בנפשכם אילו נסראללה, ולא אחמדינג'ד, היה נשיא אירן. הוא לא היה נותן דרור לחרצובות לשונו בדבר חיסול ישראל. בכך היה ניטל עוקץ גדול מאוד מן המערכת נגד גירעון אירן. הרי, גם בהודעות שלנו, וההצהרות של הנשיא בוש ומנהיגים אחרים במערב - הדגש הוא על עם ואדם שעומד בראשו שרוצים לחסל מדינה, חברה באו"ם. זאת, אגב, בניגוד לפקיסטן שהיא מדינה מוסלמית- אטומית. לגביה אין שום מערכה. או, אילו בראש אירן עמד עדיין השאח ריזה פהלווי.
האמת היא שיותר משאירן מהווה איום ממשי על ישראל היא מהווה איום גדול יותר על רוב המשטרים הערביים הלא שיעיים, כולל מצרים (שמדיניותה הצבועה שקופה), ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. אלה כדרכם של "צדיקים" שמחים מאוד שמלאכתם נעשית בידי אחרים, כמו ישראל, ארה"ב ומדינות אחרות. מה היה קורה אילו נשיא אירן, בשם חסן נסראללה, היה מצהיר שזכותה של ישראל להתקיים, אבל גם זכותם של הפלשתינים לחיות כמדינה. האם אז פצצה גרעינית בידי אירן הייתה כשרה למהדרין?
כאן טמון העוקץ. ומבחינה זאת, ובהקשר זה, מזלנו שאחמדינג'ד הוא נשיא אירן ולא נסראללה. אבל, אפשר,אפילו אם ההרהור מרחיק לכת, farfetched אני כלל לא בטוח שאילו נסראללה היה מנהיג הפלשתינים, לא היה עם מי לדבר. האיש מחזיק בדעות קנאיות אך הוא חכם ואדם מעשי מאוד. מכול מקום, במערכה הפסיכולוגית המתוחכמת שלו, אין לו יריב בזירה. כדאי ללמוד ממנו.
